חשבון נפש: שניצר מסכם שנה פורה ומדכאת בקולנוע

על המדף, עדיין בתוך הניילונים, שוכבים להם38 סרטים ישראליים טריים, המתחננים לבית קולנוע פנוי שיארח אותם במהלך השנה הבאה עלינו לטובה. אבל לא בסרטים מעוררי סקרנות אלה תעסוק סקירה זו, אלא באחיהם הקשישים יותר, 33 סרטים מתוצרת הארץ - מספר לא ייאמן ממש - שכבר הצליחו לארגן לעצמם אקרן במהלך השנה החולפת; סרטים שהופקו בסיוע כספי ציבור, סרטים שהופקו שלא דרך קרנות הסיוע, סרטים עצמאיים, ואפילו מספר סרטים ששכבו כמה שנים במחסן עד שנמצא להם מקום הקרנה פנוי. בקיצור, מוצרים מגוונים מפס הייצור הפילמאי, שהמכנה המשותף היחיד שלהם נעוץ בעובדה שהם נחשפו לראשונה לקהל המתעניין במהלך התקופה הארוכה שראשיתה בראש השנה המסתיימת כעת.

וזאת יש לומר מיד: שום סרט לא נסק השנה לרמת הצטיינות שכדאי להתעכב עליו, והעובדה הסטטיסטית היחידה הראויה לציון, לבד מהמספר הכולל של החבילה הקולנוענית הזו, היא ששמונה מהסרטים בוימו על ידי נשים. רבע מכלל ההפקות, וזוהי עלייה מרשימה לעומת נתונים של שנים קודמות. ואגב כך: הצצה לרשימת 38 הסרטים המוכנים כבר לזינוק בשנת תשע"ז מעלה ש–11 מתוכם בוימו בידי נשים. אף על פי שעדיין לא מדובר במימוש מלא של רעיון ההזדמנות השווה, הרי ניכרת פה התקדמות נאה בהחלט.

שלטון הייאוש

מעבר למכנה המשותף הנשי, שעוד יפורט עליו בהמשך, בלטה בשנה החולפת מגמה שהייתה שלטת בכמה וכמה מהסרטים היותר משמעותיים שנחשפו, מגמה שניתנת לתמצות במונחים פסיכולוגיים כמו חרדה, יתמות, נטישה, חלל רגשי או קיום בארץ המוות. דומה שמשהו במשושי החישה של הקולנוענים קלט תנועות ורחשים תת–קוליים, המעידים על סוג של ייאוש ומעין קריסה פנימית של אשליית הסדר התקין וההתנהלות הסבירה, שלאורה האנשים מתנהלים כאן עדיין.

"למה עזבתני?", "ההר", "רבין, היום האחרון", "שבוע ויום", "ארץ פצועה", "ג'רוזלם", "מסווג חריג", "היורד למעלה", "הדיבוק" - כולם סרטים על קיום מפוקפק לצד המוות המוחשי, ועל מציאות עוכרת שלווה המקדמת למרכז הדיון את תחושות היתמות. ואם מצרפים לרשימה זו גם את "עמק", "הגבעה", ילד טוב ירושלים" ו"ירח בבית 12", המשרטטים תמונה של ריק, של ואקום נפשי, מתקבל פרופיל חברתי המצדיק הליכה קולקטיבית אל ספת המטפל.

"ההר" ו"למה עזבתני?", שני הסרטים שהתבלטו יותר מהאחרים בשנה החולפת, מדגימים זאת היטב. האחד מנסה לברוא עולם שבו האמונה בבורא, ממש כמו הקיום בארץ ישראל, משתדלת להחזיק מעמד אף על פי שגיבורי העלילה חיים (פיזית) בתוך עיר המתים, בתוך בית הקברות בהר הזיתים. הסרט האחר מנצל את הביטוי המזוכך ביותר של חרדת הנטישה - "אלי אלי, למה עזבתני?", שמנוסח כך הן בספר תהילים והן בברית החדשה, בתלונתו הנודעת של ישו כשהוא כבר על הצלב. "למה עזבתני?" הנוכחי מגולל עלילה המפגישה יתום פלסטיני מיפו, החי בתוך פחי אשפה ובקרבתה הלא מנחמת של פסולת אנושית, עם אב מדומיין שהוא מאמץ לעצמו. גם "שבוע ויום" שכתב וביים אסף פולונסקי, שהגיע זה עתה להקרנות מסחריות, מתמודד עם העובדה שדרישות הנורמה במדינה זו מדברות רק על שני מצבי יסוד: מתים בפועל ומתים לעתיד לבוא.

ההיעדר, ההסתלקות של אב (בסרטו של עמוס גיתאי "רבין, היום האחרון") או מותו של בן ("שבוע ויום", "ארץ פצועה"), הינם שדה המציאות הנפשית שמוצאת לעצמה מימוש מעשי בסרטי תשע"ו. למעשה, אין זה משנה אם סיבת ההסתלקות מארצות החיים היא פוליטית (רצח) או היסטורית (שואה) או מכת גורל (מחלת סרטן), מה שחשוב יותר הוא חרמשו של מלאך המוות, שמטיל צל על עולם החיים. ואם מצרפים לכך גם כמה סרטים מז'אנר האימים, שהרימו השנה ראש מהוסס, סרטים המשחררים מקברם זומבים שכאילו תרים אחר מימוש איזשהו צדק אלוהי (ב"ג'רוזלם", ובמידה רבה גם ב"מסווג חריג"), מתחילה להתבהר מציאות חברתית המזכירה לא במעט את זרם היצירה האקספרסיוניסטי, שבקע בגרמניה לפני ואחרי שנות מלחמת העולם הראשונה.

לא הקולנוע הפוליטי הישיר דוגמת "ג'נקשן 48" של אודי אלוני או "רבין, היום האחרון" הוא המבטא את תחושת הייאוש והנטישה, אלא רצף של סרטים שבהם מתעמתים אבות ובנים, בנות ואמותיהן, וגם אבות ובנות. להלן הרשימה המלאה, והיא כמעט בלתי נגמרת: "באבא ג'ון", "ציפורי חול", "חתונה מנייר", "למה עזבתני?", "עמק", "שבוע ויום", "ארץ פצועה", "ילד טוב ירושלים", "הגבעה", "סוף עידן התמימות", "10% ילדה שלי", "ירח בבית 12", "פטר השלישי". צלקות הנפש, תחושות העוול, דרישת התיקון. אם ישראל הייתה אדם פרטי ולא ציבור של שמונה מיליון איש, אין ספק שרופא המשפחה היה ממליץ לה לסור בהקדם למכון לבריאות הנפש.

ההוכחה החותכת לטיעון הזה ניתנה השנה במהלך של הפוך על הפוך. דווקא בתגובה הפסיכוטית, ההיסטרית ונטולת ההיגיון שבה התקבלו בציבור הרחב, ועוד יותר מזה בכלי התקשורת השונים, שני חצאי מדליות הארד שג'ודאים מקומיים אספו במהלך אולימפיאדת ריו. רק קולקטיב מבוזה המשתוקק לחיבוק (עצמי?), משום שהוא חש בבירור את דחיית הסביבה כלפיו, ואת העובדה שהוא נותר לבדו בתוך ישימון של התכחשות כלפיו, יכול היה להעצים את ההישג האזוטרי הזה ולתזמר אותו עד לדרגה של התגלות שמיימית. השמחה חסרת הפרופורציה הזו באה רק להשלים את תהומות הריק והאובדן שהקולנוע הישראלי הקפיד השנה לשרטטן.

שלא במתכוון מצאה עצמה הקו–פרודוקציה הישראלית/פולנית, "הדיבוק" (בבימויו של המנוח מרסין ורונה), כמי שממפה את גבולות המודחק. סרט מעניין אך בלתי מבושל זה, בכיכובו של איתי טיראן, הביא לבד גרסה מהפכנית ללהיט העתיק של תיאטרון הבימה. אותו השחקן, כלומר טיראן, היה השנה השותף הבכיר לסאטירה דקיקת מבע, "היורד למעלה", שבה הוא מגלם דמות של אזרח מחיפה המתייעד לרדת מהארץ, ובתוך כך שורף אחריו את כל מגוון הגשרים הקושרים אותו אל המבע הציוני. כל פסיעה פיזית שלו כלפי מטה - ממרומי הר הכרמל אל הנמל - כלפי חטא הבגידה במולדת, מלווה בנבירה מחודשת במודחק, בין שהוא קולקטיבי–פלסטיני, ובין שהוא אישי ומורכב מזיכרונות ילדות טורדים.

עולם הילדים

ואם כבר מגיעים לילדים, כדאי לאזכר כאן את הפריחה המפתיעה של סרטי ילדים מתוצרת מקומית - "אבוללה", "דץ הבלץ", "ארבע על ארבע", "גאליס קונקט", "האוצר מעבר לנהר" - שכמו גילו מחדש את הפוטנציאל המסחרי בציבור שעד כה טמן ראשו בתוך משחקי המחשב. אבל לא הילדים האלה הם שנטלו את ההובלה בתשע"ו, אלא דווקא אותם מצולקי נפש, שעוברים תהליכים של התבגרות כאובה. בין שהם נערים פגועים ("עמק", "באבא ג'ון") ובין שהן נערות מאוימות ("ירח בבית 12", "סוף עידן התמימות"). גם הנלבב בסרטי השנה החולפת, "ברש" שכתבה וביימה מיכל ויניק, מקפל בתוכו נקודת מוצא של סרט התבגרות ומרידה בהורים, אך ייחודו הוא קודם כל בנקודת המבט הנשית, שהיוצרת שלו, מובן מאליו, מביאה אל הבד.

המבט הנשי, או מוטב לומר ההתעקשות על התנהלות אוטונומית נשית בתוך עולם שהקשריו הם זכריים, בלט קודם כל ב"ברש", המשחזר חוויית התאהבות לסבית ראשונה. אך מבט זה גם מקצין מעבר לחדוות בשר הנעורים, ומרחיק את העדות עד ליישוב בדואי בדרום הארץ. "סופת חול", שהגיע לבתי הקולנוע בשבוע שעבר, מהווה מעין מעשה חלוצי העוסק בנשים בדואיות לדורותיהן - בת ואם - המתחילות לטעום הד מרוחק לטעמו של מרד אישי בפטריארכליות השולטת בעולמן. נכון הוא שבשלב זה לא מדובר בקול בדואי אותנטי, אלא בקולנוענית התל אביבית עילית זקצר, שמשתייכת כמובן לציבור המתצפת על האירועים הללו במבט אנתרופולוגי במידה רבה, אבל לפחות מותר לקוות שזהו רק הצעד הראשון בכיוון.

בתוך השפע האריתמטי (33 סרטים זה המון) אפשר היה לאתר גם כמה סרטי מתח ופשע ("כיפה אדומה", "התאבדות"), וגם סרטים שניסו להתמודד, ולא בהצלחה, בעלבון ההזדקנות ("ציפורי חול", "קמטי צחוק"). בתוך כך השתדלו להרים ראש גם הפקות עצמאיות, שנעשו מחוץ לטריטוריה המוכרת לעייפה של קרנות המימון הציבורי. כאלה היו "עיר מקלט", "פטר השלישי" או המהתלה דלת הטעם "שגר אותי לחלל, סשה". בניגוד לתעשיית הסרטים האמריקאית, שבה האינדי והפרינג' מצביעים על ניסיון כן ללטש שפה אמנותית אלטרנטיבית, דומה שהפרינג' בישראל אינו אלא מיינסטרים במהדורתו היותר כושלת.

ומה בעתיד? הכמות הדמיונית ממש, 38 סרטים המוכנים להקרנה, שממתינה כעת לאות פתיחה משלה, אמורה להצעיד לבתי הקולנוע שמות מוכרים כמו איתן גרין, ערן קולירין, אבי נשר, ניר ברגמן, מיכל בת אדם ואיל חלפון, לצד חידות כמו הסרטים שהוכנו על ידי הדס בן ארויה, מייסלון חאמוד, מיה חטאב, מאהא חאג', אמיל בן שמעון. מצד שני, עבודה כבדת משקל כמו "תיקון", שכבר לפני שנה וחצי זיכתה את אבישי סיון בפרס התחרות השנתית היוקרתית של פסטיבל ירושלים, ומאז נחשפה בהרבה פסטיבלים בינלאומיים, עדיין לא מצאה לעצמה מקום הקרנה. כך שטבלאות סטטיסטיות הן בוודאי לא כל הסיפור.