חבל שאיציק קריחלי ובן בכר, שביימו במשותף את "הלהקה האחרונה בלבנון", לא הקשיבו לעצה הידועה שקרמבו, כלומר רמי הויברגר מ"מבצע סבתא", המליץ עליה בחום: להתחיל הכי מהר שאפשר, ואז לאט־לאט להגביר. קריחלי ובכר עושים להפך. מתחילים את סרטם בקצב הכי זחלני, ורק בקושי מצליחים להיחלץ מהבור הזה ולהגביר עניין בחצי השני. דומה שאם הם היו נשמעים לקרמבו, התוצאות על הבד היו יכולות להיות מרנינות הרבה יותר.
הקומדיה הסאטירית "הלהקה האחרונה בלבנון" באה ללעוג לסמטוחה המוכרת גם בשמה הרשמי יותר – 18 שנות השהות המיותרת של צה"ל ברצועת הביטחון בדרום לבנון. הביצה הטובענית שבה קיננו אז יחד אנשי חיזבאללה, חיילי צד"ל וגם ישראלים טובים יותר וטובים פחות הניבה בעבר סרטים מעמידי פנים רציניות דוגמת "בופור", "ואלס עם באשיר" ו"לבנון". קריחלי ובכר מעדיפים את הגרסה האבסורדית יותר של הפן הצבאי, ומבחינה זו הם תקתקו סרט המתכתב ישירות עם "גבעת חלפון אינה עונה" של אסי דיין, שאחד מהשירים שהושמעו בסרט הבורקס ההוא מצוטט במלואו אצל בכר וקריחלי.
שלושה חברים בלהקת רוק (עפר שכטר, עופר חיון ואורי לייזרוביץ') משוגרים ללבנון להופעה מול חיילים דווקא ביממה שבה ישראל מתקפלת סופית מהמקום. מובן שמצויה כוונה סבוכה ונסתרת מאחורי הקונצרט ששובץ במועד הבלתי נוח הזה. באמצעות גיחה למעוז הצה"לי המתחסל והולך השלושה אמורים לעלות על עקבותיה של כנופיית מבריחי סמים המופעלת בידי מפקד הבסיס, סגן־אלוף תחמן שאותו מגלם בתנופה ובמיומנות לא אחר מאשר הבמאי קריחלי.
די מהר השליחות הסודית הופכת לסוג של סרט מרדף שבו כולם רודפים אחרי התחת של כולם; הזמרים אחרי המבריחים, שמרמים כמובן גם את שותפיהם אנשי צד"ל הלבנונים, ואלה מצדם משתדלים לחמוק מאימת עמיתיהם השנואים מחיזבאללה. ויש גם קצינת מצ"ח שאפתנית (דניאל גל) וצצה גם כלה שמחפשת את חתנה (דנה פרידר), ועוד כל מיני זנבות עלילה שמושפעים עמוקות מהיצירה הקאנונית ההיא של אסי דיין.
בשיאו של הסרט עופר חיון מחופש לאיש דת שיעי הנושא דרשה בערבית באוזני מאמינים הכורעים לפניו במסגד. תוכנה של הדרשה אינו אלא מילות השיר "בדד" של זוהר ארגוב. זהו מהלך סאטירי של הפוך־על־הפוך המזכיר, ולגמרי לא במקרה, את נאומו של שיילוק היהודי, שסלים דאו ביצע בסצינה נודעת מתוך "אוונטי פופולו" של רפי בוקאי. וכמו להצדיק מחווה זו, דאו נראה גם כאן בסרט, הפעם בתפקיד צד"לניק החרד לחייו.
כאמור, מה שמצער הוא שכדי להגיע לרגעים המוצלחים הללו יש לצלוח סדרה ארוכה מדי של סצינות לא משכנעות מהבחינה הקומית, שאף מבוימות באופן מסורבל. קרמבו היה מביים זאת טוב יותר.
"חיים משוגעים", איטליה 2016
רמזוטי (שבחייה הפרטיים מכהנת כאשתו של וירזי) עושה כמצוות בעלה ומגלמת על הבד סדרה מתמשכת של סטריאוטיפים המדגימים הכאבה עצמית, בדידות, חרדת נטישה וכך הלאה. העובדה שגם אמותיהן של שתי הדמויות הנשיות הללו מפציעות בתוך העלילה, והן לא פחות עלובות מאשר בנותיהן, יש בה כדי לחזק את הטיעון נגד שנאת הנשים המבעבעת בסרט.
אילו היה וירזי שואף לעצב על הבד תמונת מצב משמעותית מהבחינה הפסיכולוגית, ודאי הוא לא היה גודש את העלילה ברופאים, במטפלים, בנזירות ובשופטים שכולם בבחינת קריקטורה לעגנית, ואיש מהם אינו מוכשר להתמודד עם הבעיות הנפשיות הכבדות ששתי הגיבורות שקועות בהן.
וירזי, שלפני שנתיים זכה בטעות לתהילת הביקורת בשל עבודתו בסרט "הון אנושי", מדביק לקומדיה הלא־חיננית הזאת סיום דביק מהבחינה המלודרמטית, שרק מגביר את האלמנט הנצלני שהסרט כולו טובל בו. בקטעי סיום אלה מעומתת רמזוטי עם בנה הקטן, שנלקח מחזקתה משום שכמה שנים קודם לכן, בעודו תינוק, ניסתה להתאבד בקפיצה לנהר, בעודה חובקת את הפעוט.