בסופת חול: ג'לאל מסארווה שובר את מחסום האלמוניות

"עילית זקצר (במאית הסרט) הלכה על שיטת עבודה שונה יחסית. היא לא הסכימה שאקרא את כל התסריט, אלא רק את הטקסטים שהדמות שלי יודעת עליהם. זאת אומרת שאני, כשחקן, אמור לדעת רק את מה שאנואר, בן דמותי, יודע. למרות זאת, הסצינות והחומרים שכן קיבלתי הספיקו בהחלט כדי לרמז על האווירה המאפיינת את הסרט. היה לי עצוב לקרוא חלק מהדברים, אף שמדובר בסרט. ידעתי שאלה דברים שקורים במציאות. שיש בנות שצריכות להתמודד עם דברים דומים על בסיס יומיומי; להסתיר את האמת שלהן כי אינה מתיישרת עם המסורת ועם המנהגים".

"אחד המאפיינים של המגזרים השמרנים והדתיים הוא, בין היתר, מעמדה הבעייתי של האישה - גם במגזר היהודי וגם במגזר הערבי. זה משהו שקיים מאז ומעולם. כיום יש הרבה התנגשויות בין התפיסה הדתית בת מאות השנים לבין המנטליות של המאה ה־21. ברוב המקרים, כשמוחו של הבנאדם נעול על תפיסת עולם מסוימת, הוא אוטומטית יסנן את כל מה שיכול לשמש ניגוד למה שהוא מאמין בו - אם מדובר בדעה אישית של אחר ואם מדובר בסרט חזק ככל שיהיה. אני לא חושב ש'סופת חול' יהיה הסרט שיחולל את השינוי הגדול, אבל אני בהחלט מאמין שהוא יתרום את חלקו לקידום מעמדה של האישה. המהפך צריך להתחיל מבפנים - ולזה, אני מאמין, יש תקווה".

"עם מצוקתן של הנשים, ועם מאבקן לשרוד בחברה השמרנית והפטריארכלית. אומנם במקרה של 'סופת חול' מדובר בנשים בדואיות, אבל יש שם ערכים אוניברסליים שכל אחד יכול להתחבר אליהם. זה משהו שיכול להתרחש גם במקומות אחרים".

"בניגוד לכל שאר הדמויות שיצא לי לשחק, דמותו של אנואר היא הכי רחוקה ממני. בגלל זה הייתי צריך לעבוד יותר על סיפור הרקע שלו וכו', אף שמדובר בתפקיד משנה קטן יחסית. נוסף על זה, הקשר הסודי שהוא מנהל עם ליילה, זה משהו שלא ידעתי הכרתי את התחושה שהוא משרה. אף פעם לא יצא לי לחוות משהו כזה. כדי שניכנס לזה כמה שיותר, עילית ביקשה ממני ומהשחקנית למיס (עמאר) שנתחיל להתכתב בינינו, בתור ליילה ואנואר, בכחודש לפני הצילומים. שנוכל לקבל טעימה קטנה על התחושות העולות כשנמצאים במערכת יחסים כזאת. חוץ מזה, עילית נתנה לי חופש לבנות את הדמות כפי שרציתי. אבל החלק הכי קשה, לפי מה שזכור לי, הוא המבטא, השונה לחלוטין מהמבטא הנפוץ; ללמוד אותו ואחרי זה גם לשחק בו היו אתגר של ממש בעיני. בשלבים מסוימים זה קצת הקשה עלי להקפיד על שני דברים בו־זמנית (המבטא והמשחק) אבל בסוף עילית הייתה מרוצה, וזה הכי חשוב".

"האמת היא שלא כל כך. הכרתי מלא יוצרים, באמנות בכלל ובקולנוע בפרט, שמתעניינים בעולם שונה מזה שהם נולדו אליו. זה משהו נפוץ מאוד. התפלאתי מרמת הידע שיש לה על החברה הבדואית. בזכותה ידעתי הרבה דברים שלא ידעתי קודם".

"אני אישית חושב שזכותו שעל כל אחד להביע דעה. אני תמיד מוכן להקשיב - לאו דווקא כדי להסכים, אלא כדי לנסות להבין, כי בסופו של דבר מה שאנחנו שומעים הוא דעה. לא עובדה. כולם, בסופו של דבר, מסתכלים באותה תמונה. פשוט כל אחד רואה רק את מה שהוא רוצה לראות לפי השקפת עולמו. כל המהומה שהתחוללה שם לא הייתה במקום. זה היה מיותר. היה ערב נחמד עד לאותה נקודה, וזה נהרס. חבל שזה קרה".