"אמריקן האני" הוא מבט אירופי שחוק על החצר האחורית של ארה"ב

הסרט לא משהו, אבל סיפור ההפקה שלו בהחלט כן. לאחר שצברה מנה מוגברת של פרסים ושבחי ביקורות עבור עבודתה בסרטים "דרך אדומה" ו"מחוץ למים", מגיעה הבמאית הבריטית אדומת השיער אנדראה ארנולד לאמריקה, על מנת לנפק נקודת מבט משלה על החצר האחורית של האומה השלטת בעולם. מה חבל שהביקור הזה הניב מבט באורך של לווייתן כחול (שעתיים ו-40 דקות), שאין בו כדי להוסיף על עדויות אירופיות קודמות, שהציצו אף הן על אותם מקומות דפוקים שעליהם הוליווד לא נוהגת בדרך כלל לשים את מבטה הממוסחר.

כשהם חמושים בצוות שחקנים גדול, לא פחות מ–15 איש עושים פה תפקידים משמעותיים (11 מהם מופיעים לראשונה מול מצלמה), ובצי של 25 כלי רכב, יצאו ארנולד והצלם הקבוע שלה, רובי ריאן שמו, למסע בן 56 ימים שהתפרש על פני 20 אלף ק"מ ועל פני מרבית מדינות המערב התיכון. השיירה שכללה גם 20 בעלי חיים (כלב, פרות, צב, סוסים, דוב חום בשם קודי שחובב תרנגולות צלויות, וגם ערב רב של ציפורים, עכבישים ודבורים) עברה באוקלהומה, קנזס, מיזורי, נברסקה, איווה, דקוטה הדרומית ודקוטה הצפונית, ובתוך כך עיצבה ארנולד עלילה לא מהודקת בכוונה תחילה, שמשלבת תסריט כתוב מראש ביחד עם אלתורים מקומיים, בסרט המציג קומבינציה של בדיון ותיעוד.

על הנייר נראה ש"אמריקן האני" הוא בבחינת מסיבה אחת גדולה. שהרי ארנולד לא שכחה לגדוש את פסקול הסרט ב–26 קטעי היפ–הופ, שירי רוק וגם ריתם אנד בלוז. אפשר לנסח זאת גם כך: אילו ג'ק קרואק היה עושה סרטים, ייתכן ש"אמריקן האני" היה מה שיוצא מתחת ידו. למזלם של בני דור הביט מהפיפטיז והסיקסטיז, קרואק העדיף לפני 60 שנה להיות סופר, וכך בא לעולם "בדרכים", שהוא התנ"ך הרשמי של הביטניקים שהתגלגלו בין הכבישים, וחיו בתוך סרט מסע שהם היו גיבוריו.

מבחינות רבות, "אמריקן האני" יכול להיות מעין תנ"ך של דור ה-Z הנוכחי, שמוותר על כל עמדה אידיאולוגית למען השילוב המבורך של סקס, עישונים ומוזיקה דופקת ראש. דומה שזו הסיבה שארנולד משווה גבהים בסרט זה בין האופקים הנמוכים של גיבוריו לבין נמיכות המצח של האנשים המרובים, שבהם נתקלות הדמויות המובילות במסען הארוך במדינות המערב התיכון. לא שסרטים די חדשים כמו "נברסקה" (עם ברוס דרן), או "קפטן פנטסטיק" (עם ויגו מורטנסן) עשו זאת באופן שונה, אבל הם כידוע נעשו על ידי אמריקאים המורגלים בזה, ולא בידי בריטית מסוקרנת.

אין סיפור

להעיד על עלילת "אמריקן האני" שהיא פשוטה, או פשטנית, יהיה אנדרסטייטמנט. היא מתחת לסף האלמנטרי שנדרש מסרט קולנוע. נערה כבת 18, סטאר שמה, מסתלקת מחסות הוריה העלובים: אביה מנצל אותה מינית, ואמה היא אלכוהוליסטית שזונחת אותה ואת שני אחיה הקטנים. לסטאר (סשה ליין) אין כלום בחיים, והיא גם לא דורשת מהם איזשהו דבר. מוטב לה להיבלע היכנשהו–ולא–משנה–איפה, וההזדמנות לכך נקרית לפניה במגרש חניה נרחב שבחזיתה של אחת מאותן חנויות כלבו מפלצתיות של וול־מארט. היא מבחינה בוואן לבנה החונה במקום, ובבחור אסרטיבי, ג'ייק שמו (שיה לה באף), שעושה פרצופים של אחד שמתחיל איתה.

הוא זורק מילה, היא עונה לו בעייפות, הוא מתעקש, היא מלעלעת בלשונה, ובסופו של דבר אומרת לו: למה לא. למה שהיא לא תעלה על הוואן הלבנה ותצטרף לחבורה של צעירים בני גילה, החורשים את מדינות הסביבה, ומשתדלים לשווק לבורים ולנבערים מדעת המאכלסים את העיירות וערי הפרברים שמסביב כל מיני מינויים לכתבי עת העוסקים במגוון נושאים - מעיתונים לענייני גננות או טיפוח בריכות שחייה ועד למגזינים המוקדשים ליאכטות או לדגמים מתקדמים של טרקטורים.

בני החבורה הזו, שמודרכים על ידי גברת בשם קריסטל (ריילי קיאו) המבוגרת מהם בשנתיים–שלוש, פושטים על יישובי פרבר מבודדים, קוצרים הצלחות או כישלונות רגעיים בתחום השיווק, ונסוגים מדי ערב אל מוטל דרכים אחר, שם הם חוגגים אל תוך הלילה, תוך הסתייעות באותו שילוב מבורך של סקס, מוזיקה ובופים. וגם אלכוהול. מובן שהתמקדות הסיפור בסטאר וג'ייק אינה סתם כך. התסריט הגמיש והפתוח שמנחה את ארנולד מוביל אותם במעקפי דרך סבוכים ובכוריאוגרפיה רומנטית נפתלת זו לזרועותיו של זה, ושיישרף העולם שמסביב.

מובן שארנולד איננה הקולנוענית האירופית הראשונה שעטה עם מצלמתה על אמריקה האחרת וצועקת וואו! קדמו לה שמות כבדי משקל כמו הצרפתי פרנסואה רייכנבך ("אמריקה המוזרה"), הבריטי טוני ריצ'רדסון ("אמריקה לאן?"), האיטלקי מיכלאנג'לו אנטוניוני ("נקודת זבריצקי"), הגרמנים וים ונדרס ("פריז, טקסס") ופרסי אדלון ("קפה בגדד"). וגם הצרפתי ברונו דומון ("29 דקלים"). וישנם עוד כמובן. המכנה המשותף לכל האירופים האלה נעוץ בחיבור המשולב של התפעלות ובוז בו–זמניים שבחסותם מתנהלים סרטיהם. התפעלות מהגודל הבלתי סביר של מרחבי המערב התיכון, ובוז שמתוך התנשאות אל הבורות הבסיסית של אוכלוסיית המקום, שמעדיפה לשקוע בחומרי סימום אלה ואחרים - מבקבוק הבורבון ועד שורת הקוק - ובלבד שלא להרים ראשם כדי להתבונן במה שקורה מעבר לאופק של חיי הצריכה שלהם.

ארנולד מעבירה את הדמויות השונות, ובעיקר את סטאר וג'ייק, סדרה ארוכה של סיטואציות האמורות - באופן ישיר או בצורה עקיפה ומודחקת - לקרב ביניהן. דומה שהשיא הדרמטי מעוצב בסיקוונס ארוך שבתחילתו נמלטת סטאר מחסותו המלחיצה של ג'ייק, ותופסת טרמפ בחברתם של שני גברים מזדקנים, המזהים מיד הזדמנות לחגיגה. שני הזכרים מובילים את הנקבה הצעירה, סטאר, לבית אחוזה של אחד מהם, ושם הם מאלתרים מעין מסיבת בריכה וברביקיו, שבמהלכה, כך מניחים סוסי ההרבעה הפתטיים, תניח להן הפרגית הזו לעשות בה כמבוקשם. העניינים מתפתחים כמצופה, אלא שברגע המכריע נראה ג'ייק האביר כשהוא מדהיר את סוסו הלבן, או ליתר דיוק את הוואן הלבנה שבה הוא נוהג, ומציל את העלמה במצוקה מהמציקים המחורמנים. סיטואציות דרמטיות שכאלה, האוצרות בתוכן את הדנ"א של יחסי גבר/אישה, מנצל/מנוצלת, מבוגר/צעירה, מזינות כבר שנים את סרטי החצר האחורית של קולנוענים אמריקאים דוגמת לארי קלארק או הרמוני קורין, ומהבחינה הזו ארנולד לא המציאה מחדש את הגלגל.

ארנולד מרובדת הפרסים (שלוש פעמים אחזה בפרס חבר השופטים של פסטיבל קאן) הגיעה אל הבימוי בגיל מאוחר יחסית. ב–2003 היא זכתה באוסקר לסרט הקצר ושלוש שנים מאוחר יותר יצרה את סרטה העלילתי הראשון, "דרך אדומה", שהיה מעין תחנת דרך פותחת בנתיב פילמאי משלה, שנועד למפות את אופני ההתנהגות הנשית מול סלע האטימות הגברית. סרטה הארוך השני, "מחוץ למים" (2009), המשיך מגמה זו, ודומה כי בעיבוד שלה ל"אנקת גבהים" (2011) מאת אמילי ברונטה, כמו ניפקה ארנולד את הנוסחה הקולעת לעיצוב המבוכה הנשית לנוכח הקסם הגברי האפל. לפחות בהיבט הבריטי של המתח הפסיכולוגי הזה.

יש צילום

מובן ש"אמריקן האני", בעצם התחוללותו בעולם החדש שחוקיו שונים, אמור לסדר באופן אחר את מערך אבני לוח השש-בש הבין–ג'נדרי. אתגר זה, כך נראה, הוא שמשך את ארנולד להרפתקה הסבוכה של ההפקה המאולתרת הזאת, שבסופן של אותן 160 דקות צפייה מעייפות למדי מצביע על דמות נשית המשתייכת לעידן שאינו מתבטל עוד בפני הגבר. כשסטאר תצא ממבוך לבטי ההתבגרות שלה היא תהיה שייכת לסטאר, ולא תהפוך לסטאר של ג'ייק. אכן חתימה נאותה לטקס החניכה הארוך הקרוי "אמריקן האני".

כמוזכר לעיל, רק ארבעה מתוך 15 שחקני האנסמבל בסרט הזה עמדו קודם לכן מול מצלמה. סשה ליין איננה אחת מהם. ליין שמגלמת בהתמסרות רבה את דמותה של סטאר, הייתה סטודנטית שנה א' שנסעה לחופשת אביב בחופי פלורידה, ושם הבחינה בה ארנולד שגייסה אותה בו במקום לפרויקט הזה. לשיה לה באף, ג'ייק הקופצני, יש דווקא ניסיון רב בהופעות מצולמות, אבל טרם נמצא כנראה מישהו בהוליווד שיגיד לו באופן מפורש שהוא כבר לא יהיה לאונרדו דיקפריו, ולכן מוטב לו להפסיק לתזז עצמו באופן כל כך מרגיז - תנועה ימינה, תנועה שמאלה, הזזת תחת, עיוות פנים וכך הלאה. עדיף לו, לצורכי הקריירה שלו, להירגע ולהתחיל למלא בתוכן כלשהו את הדמויות שעל עיצובן הוא מופקד.

גם לריילי קיאו, המגלמת את הבוסית קריסטל, יש ניסיון משחק מסוים, אבל עיקר פרסומה, מה לעשות, נובע מהעובדה שהיא נכדתו של אלביס פרסלי.

אם מוטמע ב"אמריקן האני" איזשהו הישג פילמאי, הרי שהוא שייך באופן בלעדי לצלם רובי ריאן, שעבד בכל ארבעת הסרטים של ארנולד, וכמו כן משמש כבר שנים כצלם האקסקלוסיבי של סרטי קן לואץ'. עם מצלמה על הכתף ועם תאורה טבעית, מרבה ריאן להנציח דמויות בתנועה מתמדת, ולמרות הבלגן המסוים של ההפקה המאולתרת הזו, הוא אינו שוכח למקם היטב את האנשים בתוך נוף ההתרחשות האקראית, כאילו מדובר פה בסרט דוקומנטרי.