האולימפיאדה שנערכה באתונה ב–2004 התפרסמה בגלל תחרויות השחייה שנערכו בבריכה נטולת גג. אז, לפני תריסר שנים, זה נראה כמו קוריוז בענף הבנייה, שכן ליוונים, כך נטען, לא היה זמן להשלים במועד את יציקת הגג. כיום לגמרי ברור שהבריכה ללא הגג הייתה בבחינת סמליות מקדימה למשבר הכלכלי החריף שלתוכו שקעה המדינה מיד לאחר סיום אירוע השיא בתולדות יוון המודרנית.
הבריכה ההיא, ולמעשה כל הכפר האולימפי של אתונה, הם אתר ההתרחשות של "פארק", סרט יווני חדש שהתמודד בתחרות הראשית בפסטיבל סלוניקי, שהסתיים ביום ראשון השבוע. הכפר האולימפי הנטוש והמתפורר, מעין זיכרון ארכיאולוגי לימי התהילה של ראשית המאה הנוכחית, מאוכלס כעת בהומלסים, בילדים עזובים ובמשפחות חסרות אמצעים המתגוררות במקום בחינם. אין סמל מוחשי יותר מהאקרופוליס העכשווי הזה כדי לבטא את המצב החברתי שבו שרויה יוון, ו"פארק", סרט ביכורים של הבמאית סופיה אקסרחו, עושה שימושים נבונים בלוקיישן הייחודי שלו.
עלילת "פארק" מציצה בחבורת בני נוער חסרי בית, שמצאה לעצמה מקלט בין שרידי הכפר האולימפי. כדי למלא בתוכן כלשהו את חייהם חסרי התוחלת, עסוקים נערים אלה ב"תחרויות" שונות, שכמו ממשיכות את הימים שבהם התקיים במקום הכינוס הספורטיבי האדיר. תחרות בעצירת נשימה, תחרות בעמידה מוזרה על רגל אחת וכך הלאה. וגם מרוצי כלבים. לדימיטריס, נער בן 17 מיושבי המקום, יש כלב תקיפה שכזה, ויום אחד הוא נעלם. מסתבר שנערי המקום מכרו אותו ללא ידיעתו לחבורה מתחרה, ובלעדי הכלב דימיטריס חש עוד יותר דפוק וזרוק.
למזלו הוא חובר לאנה בת ה–22, שהייתה אתלטית חברה במשלחת היוונית לאולימפיאדה, אבל כעת היא פצועה ומסוממת. ביחד נעים השניים מלא כלום אחד אל ריקנות אחרת, וכך הם מעבירים את הימים. למזלם נקלעות מעת לעת לכפר האולימפי הנטוש קבוצות תיירים אירופים, ואותם אפשר לשדוד או סתם לנצל. דימיטריס למשל, עושה קצת כסף מריקוד סטריפטיז מול עיניהם המשתאות של קבוצת סקנדינבים עשירים, המשליכים לעברו שטרות יורו, כאילו היה קבצן בקרן רחוב. והוא לא, שהרי הוא יווני גאה.
מובן ש"פארק" הוא סרט סמלי העמוס במסרים על אודות מערכת היחסים הסבוכה בין יוון השוקעת לבין האיחוד האירופי, שנוטה אומנם לממן אותה, אך בתמורה לצייתנות ולהתנהגות פיננסית שהחברה היוונית לא הייתה מורגלת אליהן קודם הקריסה הכלכלית. דווקא הסימבוליות הזו היא שמטילה משקולות מיותרות על כתפי הסרט, שיכול היה להיות טוב בהרבה אילו הבמאית הייתה מסתפקת בניצול אתר הצילומים ההזוי לשם עיצוב סצינות סוריאליסטיות יותר על חשבון עודפי המגויסות הפוליטית.
מעשה נועז
שמו האנגלי של סרט יווני נוסף שנחשף בסלוניקי הוא "יום ראשון המעונן", כשם שירו המכונן של וסיליס ציצאניס, שהיה עמוד התווך של מוזיקת הרבטיקה היוונית. כבר עשרות שנים ששירו של ציצאניס נתפס על ידי היוונים כמעין המנון אלטרנטיבי של האומה, ולכן הענקת השם לדרמה ההיסטורית שביים מאנוסוס מאנוסאקיס על אודות גירוש יהודי סלוניקי לאושוויץ היא בבחינת מעשה נועז במושגים של המדינה הזו.
במרכז הסיפור (הקרוי ביוונית "האוזרי של ציצאניס") מצויה הטברנה הסלוניקאית שבה ציצאניס ניגן וכתב מוזיקה משנת 1940 ועד 1945, כלומר לאורך כל ימי הכיבוש הנאצי של יוון. באולם המרכזי של המקום ניגנה וזימרה הלהקה של הבוזוקאי הגדול, ומאחורי הקלעים, בין סירי המטבח, התחוללה הדרמה האמיתית כאשר יורגוס הצעיר, אחד מעובדי המקום, הוא איש מחתרת אנטי־נאצית שנלחם בעיקר במלשינים הבוגדים בבני העיר, אשר מסגירים אותם לכובש הגרמני.
יורגוס מאוהב באסתר. גם היא חברת מחתרת צעירה. הוא נוצרי, היא יהודייה והשניים מחויבים להתגבר לא רק על האויב הנאצי המשותף אלא גם על הנוהג המקומי שאינו מעודד קשרים רומנטיים בין בני הדתות המנוגדות. בעוד שירי הרבטיקה הנוגים של ציצאניס ממלאים את פסקול הסרט, פועלים הגרמנים להחיל את חוקי נירנברג על יהודי המקום. השיא מגיע ב–15 בחודש מרץ 1943, המועד שבו יוצאת הרכבת הראשונה מסלוניקי לאושוויץ.
"יום ראשון המעונן" הוא הסרט העלילתי הראשון מתוצרת יוון שעוסק בטראומה היסטורית זו. למעלה מ–46 אלף מיהודי סלוניקי הועמסו אז על הרכבות, ופחות מאלפיים שרדו את מחנות ההשמדה. מאנוסאקיס, במאי סרטים מצליח ובעל ארבעים וכמה שנות ניסיון, מנסה להעביר לבּד את הטרגדיה הזו מבעד לעיניו של המוזיקאי הנערץ ביותר ביוון. לגמרי לא בטוח שאכן כך היו פני הדברים בשנות ה–40, אבל השימוש בציצאניס אינו יכול אף פעם להזיק בקופות.
מאנוסאקיס הגדיל לעשות כאשר לסצינות ההמון המתארות את הגרמנים מכנסים את היהודים בכיכר אלפתריוס (שבה ממוקמת כיום האנדרטה לזכר המגורשים) ומתעללים בהם, הוא ליהק בנים ונכדים של קורבנות השואה ביוון. אומנם זהו טריק בוטה שסטיבן ספילברג כבר עשה בו שימוש מגונה בסצינה החותמת את "רשימת שינדלר", אבל בהקשר של זיכרון השואה ביוון יש לכך משמעות חריגה, ונמצאו כבר היסטוריונים ואנשי קהילה יהודים שהתקוממו נגד זילות הנושא.
מאנוסאקיס מעצים עוד יותר את הקשר היהודי־יווני כשהוא מצמיד אל הסצינה הקולנועית העוסקת ביציאת הרכבת לאושוויץ סצינה המתארת את תהליך הכתיבה של "יום ראשון המעונן", שהוא כאמור המקודש והמהולל בשירי הרבטיקה לדורותיה.
11 חודשים לפני גירוש יהודי סלוניקי, רצחו הנאצים את ארתור בלוך. לא, זה לא קרה ביוון אלא בשווייץ. לא, שווייץ לא נכבשה על ידי גרמניה, אבל כנופיית אוהדי אדולף היטלר החליטה להגיש לפיהרר שי צנוע לרגל יום הולדתו ה–53 - גופה מבותרת של סוחר בקר יהודי מהעיר ברן, שנחטף על ידם בעיירה פאיירן ונשחט כמו פרה.
"יהודי אחד לדוגמה", סרטו של יעקב ברגר, במאי יליד אנגליה שעובד בשווייץ (אביו ג'ון ברגר כתב בין היתר את התסריטים היפים לסרטים השווייצריים "ג'ונאס שיהיה בן 25 בשנת 2000" ו"הסלמנדרה") המשחזר את הפרשה ההיסטורית ההיא, הוקרן אף הוא בפסטיבל הסלוניקאי שנערך זו השנה ה–57 ברציפות. ברגר ביסס את סרטו על ספר שפרסם הסופר ז'אק שסה, יליד פאיירן שהיה בן 8 כשנטבח בלוך. ברונו גנץ מגלם את הסוחר היהודי העשיר הנופל למלכודת הנאצית במה שנראה כעלילת דם מהופכת. כזכור, עלילות הדם "הקלאסיות" האשימו יהודים בשחיטת ילדים נוצרים ערב חג הפסח, ואילו בסרט הזה נראה כומר בעל השקפות נאציות כשהוא מדרבן את חברי הכנופיה לשחוט יהודי לדוגמה לרגל חג הפסחא.
גם שוודיה, ממש כמו שווייץ, שמרה על נייטרליות בשנות מלחמת העולם השנייה, ומובן שגם היא לא נכבשה על ידי חיילי הרייך השלישי. אבל הרעיון המפתה על אודות העליונות של בני הגזע הנורדי, שאינם אלא השפיץ העליון של בני הגזע הארי הנבחר, דווקא כן תפס תנופה בשוודיה, שבה מלך באותה העת גוסטב החמישי שנודע כחובב הפאשיזם. "דם סאמי", סרט עלילתי ראשון של הבמאית אמנדה קרנל, מפתח היבט אחד של הגזענות שדבקה אז בחלק מהשוודים, שהניחו כי הם עליונים ביחס לבני האומה הסאמית, שאינם אלא אותו מיעוט ממוצא מונגולי שחי באזורים הקפואים של לפלנד.
הסצינה הפותחת את "מר קליין" (1976), יצירת המופת של ג'וזף לוסי בכיכובו של אלן דלון, מתארת היטב את החלק "המדעי" של תורות הגזע. רופא נאצי כבד ראש, הנוהה אחר מדע האאוגניקה (השבחת הגזע), נראה כשהוא מסתייע במכשירים משונים לשם מדידות של המרחק בין קצה אפה של אישה יהודייה עד לתנוך אוזן שמאל שלה, ובין קימור הגבה הימנית לקצה הסנטר שלה. סצינה דומה לזו שולבה על ידי קרנל ב"דם סאמי", בקטע המתאר משלחת רפואית שוודית הפושטת בשלהי שנות ה–30 על שמורה של בני העם הסאמי (או הלאפי בשפתנו), כדי לדלות הוכחות מדעיות לנחיתותם המולדת.
"דם סאמי" מגולל סיפור התבגרות שבמהלכו מתמודדת נערה בת 14 שמוצאה סאמי עם הדעות הקדומות של השוודים הבלונדינים. היא רוצה להיות כמותם, ובתמורה מציעה להם למחוק את זהותה הלאומית הייחודית - שפה, שירים, לבוש, שם מקורי, וכמובן לשכוח את משפחתה שנותרה אי שם בשמורה. ההתכחשות אל העצמי היא הנתיב היחיד שיכול להוליך את הנערה אל מחוץ לחומות שהשוודים הטהורים כל כך בנו סביבה. שיעור נוסף בגזענות, שהפעם מגיע דווקא מכיוון צפון.
תקווה ורודה
ומהמזרח, מהשכנה טורקיה, הגיע לסלוניקי עוד שיעור מוכר בנושא היותר מדי פופולרי הזה. ראוף הוא ילד כורדי בן 10, שאביו מוציא אותו מלימודיו בבית הספר על מנת שיהיה שוליה אצל נגר מבני הכפר ההררי שבו מתחולל סיפור הסרט "ראוף". הנגר מתמחה בענף ריהוט אחד בלבד - הכנת ארונות מתים. ויש לו המון עבודה. מסביב, על ההרים המושלגים, לוחמים אנשי המחתרת הכורדית נגד חיילים טורקים הקוטלים אותם בהמוניהם.
סונר קאנר ובאריס קאיה, צמד במאים מתחילים, הצליחו לטוות עלילה פוליטית סימבולית מתחת לרדאר של ממשל ארדואן. ראוף הילד מאוהב בזנה, בתו של הנגר הבוס שלו. אלא שזנה בת ה–20 לא בדיוק שמה עליו, ולכן הוא מחליט לצ'פר אותה בסוודר שצבעו ורוד. אלא שוורוד, סמל התקווה, אינו גוון שמישהו מבין ציבור סוחרי הביגוד הכורדים ראה אי פעם. מה יעשה הילד, שמורגל בעיקר בלוויות ולא בשמחות?