קירק דאגלס חוגג מאה, ג'רי לואיס מראה צד אפל: הצצה לפסטיבל הקולנוע היהודי ה-18

כדי שגם יהדות ארץ ישראל תישאר בעדכון מלא על הקורה אצל לואיס, נוחת סרט התעודה "ג'רי לואיס: האיש מאחורי הליצן" בפסטיבל הקולנוע היהודי ה־18, שייפתח במוצאי השבת הקרובה בסינמטק ירושלים. בארץ מוכרת דמותו הפילמאית של לואיס כשילוב קטלני בין עושה הפרצופים זאב רווח לבין חקיין המבטאים דודו טופז, וגם ג'סטות רבות של יובל המבולבל מפגינות נוכחות משלהן בעסקה הקומית הזאת. בצרפת, למשל, חושבים לגמרי אחרת. שם בטוחים שלואיס אינו אלא חוליה נוספת בשרשרת מפוארת שראשיתה בצ'רלי צ'פלין, והמשכה בבאסטר קיטון וז'אק טאטי. אצל הצרפתים, וסרט התעודה הנוכחי הוא אכן מתוצרת צרפת, מדובר בגאון קולנועי מהמעלה הראשונה, ועם התובנה הזו ניגש הבמאי, גרגורי מונרו שמו, לטפל בדמותו של לואיס.

לצורך הוכחת הטיעון הצרפתי, מתייצבים מול המצלמה אישים דגולים כמו ז'אן לוק גודאר (!), לואי מאל, רובר בנאיון, וגם הקומיקאי האגדי פייר אטקס, שלא מכבר הלך לעולמו. תוך הפגנת בקיאות מרובה בעשרות הסרטים שבהם השתתף לואיס – כשחקן וגם כבמאי – נפרשת על הבד הקריירה המגוונת שלו, שראשיתה בתסכיתי רדיו ובמערכונים ששודרו בימי בראשית של הטלוויזיה. כידוע, לואיס ודין מרטין היו צמד קולנועי ששיתף פעולה במשך עשור שלם, מ־1946, והמריא לשיאי הצלחה בסרטים כמו "נער הגיישה" ו"מי דואג לעסקים". לאחר שנפרדו דרכיהם המשיך לואיס לקריירה עצמאית של במאי ושחקן וטבע את חותמו בסרטים כמו "הפרופסור המטורף" ו"בדרך לחזית".

לזכות סרטו של מונרו יש לציין שהוא משכיל למקם את הג'סטות והסיטואציות, הלקוחות מסרטי לואיס, בתוך ההתפתחויות האישיות בחייו. מוזר שסרט מקיף כזה מדלג על אחת האפיזודות היותר שנויות במחלוקת ביצירתו של לואיס. מדובר ב"היום שבו בכה הליצן", שאותו עשה ב־1972. בסרט זה בחר לואיס להופיע בדמות של ליצן שמשעשע ילדים שנדחקים בתור לתאי הגזים במחנה השמדה. מסע שכנוע כבד שהופעל על הקומדיאנט לפני ארבעה עשורים הביא, למרבה המזל, לגניזתו של סרט זה, לפחות עד שנת 2025. 

באותם ימים קדומים, לפני 70 שנה, שבהם ג'רי לואיס ודין מרטין החלו להופיע יחד, שימש נורמן ליר כאחד התסריטאים שחיברו עבורם את ההלצות והפאנץ' ליין. ליר, בן 94 כיום, הוא גיבורו של סרט תעודה נוסף המגיע כעת לירושלים: "נורמן ליר: פשוט גרסה נוספת שלך", שמתמודד עם עוצמת תהילתו של אחד המעצבים המובהקים של הטלוויזיה המסחרית. היו זמנים, ומדובר בראשית שנות ה־80, כאשר שש מבין עשר הסדרות הפופולריות ביותר בארצות הברית היו בהפקתו של אדם זה, המוכר בישראל בעיקר כי יצר את דמותו של ארצ'י באנקר ב"הכל נשאר במשפחה".

בסדרה זו, כמו גם בסדרות אלמותיות כמו "הג'פרסונים" או "מרי הרטמן, מרי הרטמן", אתגר ליר את הבינוניות שבאופני החשיבה האמריקאית ואת הנטייה להליכה בתלם המאפיינת את צרכני הטלוויזיה שם. סרט התעודה המורכב מתחיל מתיאור ילדותו הלא פשוטה של המפיק, שאביו הנוכל נשלח לשנות מאסר מרובות, וממשיך בתיאור יחסיו עם שתי נשותיו, השונות זו מזו. ליר, ששלח ידיו גם בעשייה פוליטית, ממשיך עד היום להיות מעורב בהפקות לטלוויזיה.

***

הן ג'רי לואיס והן נורמן ליר הם בני הדור השני להגירה היהודית מרוסיה לאמריקה. הדור של הוריהם נמלט בראשית המאה ה־20 מגזרות הצאר האנטישמי ניקולאי השני ומצא מעין ארץ מפלט בתוך רובע הלואר איסט־סייד של מנהטן, קרוב לגשר ברוקלין. שם שגשגו התיאטראות ביידיש, שם הונחו היסודות לפשע המאורגן (ארנולד רוטשטיין, מאיר לנסקי, באגסי סיגל, לואיס לפקה בוכהלטר), ומשם הגיח גם ההומור היהודי ששולט עד היום בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה האמריקאית.

לא בכל יום אפשר לצפות בהנצחה כמעט אותנטית של אותן שנים בתחילת המאה הקודמת, השנים המעצבות את יהדות ארצות הברית. לפסטיבל ירושלים מגיע עותק של סרט עלילתי נדיר, "בני עמו" שמו, שהופק ב־ 1925 באולפני יוניברסל. מובן שזהו סרט אילם (סרט יהודי אחר, "זמר הג'אז", חלוץ הסרטים המדברים, הופק שנתיים מאוחר יותר), שחלקים רבים מתוכו צולמו באולפן ולא ברחובות הלואר איסט־סייד. ובכל זאת, מרתק לעקוב אחר המלודרמה הפשטנית שמציבה במרכזה שלוש דמויות: אב ושני בניו. האב הוא רוכל עני בדאון טאון מנהטן, שעיקר גאוותו היא בהרגלי הקריאה האובססיביים שלו. שני בניו – מוריס וסמי – בורחים מספרי הקודש ופונים לכיוונים אחרים לגמרי, כמקובל אצל בני מהגרים. מוריס יהיה לפרקליט עשיר, וסמי ימצא את הונו בהצטיינות בזירת האגרוף. 

כמו בעלילת "זמר הג'אז" המהולל, שאוזכר קודם לכן, גם "בני עמו" מסתיים בפיוס מגיר דמעות בין האב המתעקש להמשיך להחזיק במסורת ישראל סבא לבין בניו שמרדו. אגב, בתפקיד הבן סמי, זה שמתאגרף, מופיע ארתור לובין, שהיה לימים לבמאי מערבונים וסרטי אקשן בהוליווד.

על מנת לרענן את הזיכרון הקשור בשטייטל שמשם הגיחו המהגרים אל הלואר איסט־סייד, משולבות בפסטיבל הקרנות לעותקים משופצים של שני סרטים שהפכו כבר לקלאסיקה: "הדיבוק" (1937) ו"כנר על הגג" (1971). הסרט האחד, דובר יידיש, הופק בפולין שנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, והוא מעוצב במסורת הקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני. ובקשר לכך: מיכאל ושינסקי, שביים את "הדיבוק", המיר את דתו וסופו שנפטר ב־1965, בשנה שבה היה מפיק, פעל בספרד והיה מעורב בסרטי ענק כמו "נפילת האימפריה הרומית", "אל סיד" ו"55 יום בפקינג". סרט השטייטל האחר, "כנר על הגג", הביא לחיים טופול את פרסומו העולמי.