הכלאה לא סימפטית - "מיס סלואן", ארצות הברית 2016
סוכני בורסה, אנשי מכירות, סוכני שחקנים, עורכי דין, פרסומאים, וכעת גם לוביסטים. כאשר הוליווד - אוסף של אולפני הפקה שנשלט על בידי תאגידים פיננסיים - מתיימרת לעשות סרט נגד השיטה הקפיטליסטית (כלומר נגד עצמה), היא לעולם לא תצא ישירות נגד השיטה המעין־דתית הזו. תמיד תכוון את ההתקפה אל הבטן של אנשי הביניים, אלה שגוזרים קופונים מהעוול החברתי, ואלה שמתקדמים במעלות החברה עקב היותם הכלבלבים הנובחים של הבוסים הגדולים שמאחורי הקלעים. כך ב"הזאב מוול סטריט" או "מכונת הכסף" ו"מפלצת הכסף", וכך גם ב"תודה שעישנתם" או "ג'רי מגווייר".
מבחינות רבות מצוי היגיון רב באסטרטגיה של המתקפה העקיפה. שהרי תיאור אנשי הביניים כמרוויחים מהסיטואציות הבלתי אנושיות, שאליהן הם מוליכים את אמריקה, הוא מעין השלמה עכשווית של הרעיון על אודות הבנאליות של הרוע, שפותח בידי חנה ארנדט בהקשרים לגמרי אחרים. מצד שני, ברור שהרחקת כתב האשמה מהאשמים העיקריים אל השליחים והסוכנים שלהם היא בבחינת היסט מובהק של קו האש הכאילו־רדיקלי, שהוליווד עושה קולות שהיא מנסה להוביל לשם הנהגת צדק לא קפיטליסטי.
"מיס סלואן" נופל בול אל תוך ההגדרה הזאת. במרכז עלילתו מוצבת לוביסטית בכירה הפועלת מאחורי הקלעים של העשייה הפוליטית־פיננסית־חברתית בוושינגטון. שתדלנית זו, המתוארת בסרט כמי שצוברת עוצמה והשפעה רק במטרה אבסטרקטית כמעט לצבור לאחר מכן עוד ועוד עוצמות, נשכרת לעבודה בידי איגוד הרובאים הלאומי האמריקאי האולטרה־ימני. מטרתה המקורית היא לטווח קורי עכביש ארסיים, שיכשילו יוזמה ליברלית יותר, שכוונתה להנהיג פיקוח ממשלתי על רכישת כלי נשק בידי אנשים פרטיים. מסיבות כאלה ואחרות - למצפון והיושרה אין חלק בזה - היא מעדיפה לחבור דווקא אל הצד שממול, כלומר אל אנשי האגף הליברלי, ולפעול בגלוי ובמסתרים נגד הפאשיסטים מגבעת הקפיטול.
מובן שהעריקה מהמחנה הגדול יותר, זה שמטפח כבר 200 שנה לפחות את הקפיטליזם החזירי, אל אותם דורשי צדק ציבורי עולה לגיבורת הסיפור בהמון קשיים, שמרביתם קשורים איך שהוא לעובדה שהיא אישה ולא סתם עוד גבר עם סיגר שלוף. היא לא סתם אישה, משום שהתסריט מקפיד להציג אותה כלא־אישה אולטימטיבית; רווקה שמתכחשת לחובותיה החברתיים לניהול משפחה ולגידול ילדים. היא אפילו לא מבשלת, אלא מעדיפה להאביס עצמה מדי ערב באיזו מזללה סינית נחותה. ואין לה אפילו בן זוג, משום שאת הסקס שלה היא קונה בכסף ובאמצעות חלציו של ג'יגולו תורן.
הלא־אישה הזאת נחושה לנפץ את החזית הימנית של איגוד הרובאים ותומכיו המאצ'ואיסטים דרך גיוס קולותיהם של חוגי פמיניסטיות וגם של נפגעות מאלימות גברית ישירה. ההנגדה הזו בין מי שמתכחשת ל"נשיותה" לבין קורבנות מובהקים של הנשיות מובילה את הגיבורה למבוי סתום, משום שעיקר כוחה הוא בשימוש באסטרטגיות הכיבוש המקובלות בקרב מעשני הסיגרים הזדוניים, ולא דרך הגישה הנשית המשכילה לעתים מזומנות לראות בו זמנית את שני הצדדים בכל סכסוך.
צדקנותו של התסריט מלובה בבימוי היסטרי במתכוון, שכאילו שכח כי בחיי היום־יום, אלה שמחוץ לבד, יש גם פאוזות. "מיס סלואן" עסוק בעיקר בתיאור הריצה האינסופית של הלוביסטית וחבורת המועסקים שלה אל המטרה. דהירה זו אמורה לשקף את הנחישות של הניצחון בכל מחיר ושל השורה התחתונה של הרווחים, שהיא האבן השואבת של הקפיטליזם לדורותיו. כך קורה שהסרט גולש עוד ועוד אל סוג אקשן המאפיין סרטי מרדף מצוירים בנוסח "טום וג'רי" ולאו דווקא מחויב לקולנוע הנזעק לתאר את העוולה שבין אדם לחברו. באותם רגעים שבהם "מיס סלואן" נח קמעה מהקצב הרצחני מדי של האירועים, הוא נראה כמו הכלאה לא סימפטית של האתיקה הנהוגה בשידורי "האח הגדול", וזו מהולה בעקרונות דרוויניסטיים שנתלשו מ"משחקי הכס".
ג'סיקה צ'סטיין, המגלמת את הדמות הראשית, מתקשה לשכנע שהיא אינה המקבילה הנשית של רוג'ר רביט. סובבים אותה כמה לוויינים גבריים (בגילומם של סם ווטרסטון, מייקל סטולברג וג'ון לית'גו) ששואבים את עיקר כוחם, לפחות על פי סרט זה, מעצם היותם באופוזיציה לדמות הראשית, ולא משום שמישהו טרח לעבות את דמויותיהם.
***
העסק תקוע - "לאן נפלוש עכשיו?", ארצות הברית 2015
קפיטליזם זה רע. אפילו מייקל מור למד זאת, ועושה על כך את מרבית סרטיו התיעודיים מאז "רוג'ר ואני" (1989). ב"לאן נפלוש עכשיו?" שהפיק לפני שנתיים (מאז הספיק לסיים את "טראמפלנד", ששודר זה לא מכבר בערוצי יס), הוא יוצא למסע מקיף במדינות אירופה כדי להביא הוכחות מצולמות נגד הדת הקפיטליסטית לאותם אמריקאים שלא יודעים כלום מהחיים שלהם.
מור נוסע לאיטליה, צרפת, סלובניה, פינלנד, נורווגיה, איסלנד, גרמניה ופורטוגל ועד לתוניסיה הוא מגיע עם מצלמתו ואישיותו הלא מעניינים. אצל מארחיו הוא מתעניין לדעת איך חיים עם חופשות בשכר, ביטוח בריאות, חינוך חינם, שיטות ענישה שאינן כרוכות בעינויים וגם כיצד נשים מנהלות פוליטיקה ומערכות פיננסיות. כל מיני דברים שהאמריקאי הממוצע טרם שמע עליהם.
השיטה הדידקטית של מור, שבסרטיו מרבה להציג את עצמו כאהבל במתכוון, אולי עבדה היטב בתחילת דרכו ("רוג'ר ואני", "באולינג לקולומביין"), אך כיום היא מתקשה לסחוב בעליות, ובעבודותיו האחרונות ("פרנהייט 9/11", "סייקו" או "קפיטליזם, סיפור אהבה") העסק תקוע עמוק בתוך הגדרת המשעמם.
לצד הגילויים הדוקומנטריים הלא מסעירים של מור, מבליט הסרט כמה מומנטים יפים ומאירי עיניים, שאין להם קשר עם אישיותו הקולנועית של מור, אלא רק עם הסימפטיות הטבעית של מרואייניו. בעיקר מדובר באותם ביקורים בארצות סקנדינביה (איסלנד/ נורווגיה/ פינלנד), שם מצליחים המרואיינים (מרביתם נשים) להעביר אל הבד את ההיגיון הבריא וההשקפה על מותר האדם, שהנם האבן השואבת של פילוסופיית מדינת הרווחה הזרה כל כך לאמריקאים, זו שהנשיא היוצא ברק אובמה התקשה לשכנע אותם בצדקתה, כאשר קידם את חקיקת הביטוח הבריאותי.