במרוצת 15 השנים הראשונות למדינת ישראל הופקו כאן לא יותר מ-19 סרטים עלילתיים. ואז, ב-1963, שבו לארץ מנחם גולן ואמציה חיוני, שלמדו יחד קולנוע בסיטי קולג' בניו יורק. גולן הנמרץ הסתער מיד על תעשיית הסרטים המנומנמת עם שני פרויקטים מחוללי שינוי היסטורי – בימוי סרט המתח "אלדורדו" והפקת הסאטירה "סאלח שבתי".
לעומת גולן התוסס, חיוני, שנולד בכפר ברנדייס ב-1933, הילך בקטנות והקדיש את מרצו לעיבוד פילמאי של "אולי תרדו שם", ספר לילדים מאת פוצ'ו. חיוני ופוצ'ו אף התחלקו בקרדיט הבימוי של הסרט הצנוע, שנחל הצלחה מינורית בקופות, עם 77 אלף צופים (לעומת המספרים המפלצתיים של "אלדורדו", 618 אלף צופים, ו"סאלח שבתי", להיט כל הזמנים עם 1.2 מיליון צופים).
בין יתר הדמויות שמופיעות ב"אולי תרדו שם" אפשר להיתקל בעודד קוטלר, באורי זוהר ובאריק איינשטיין, ועם שניים מהם המשיכה להתכתב גם מאוחר יותר הקריירה הפילמאית של חיוני. תחילה הוא הפיק את "הקרב על היעד", סרט תעודה קצר, שהיה את תחילת הרומן הסוער בין הקולנוע לאורי זוהר התזזיתי. שנה מאוחר יותר, ב-1964, עשו השניים את הפרויקט הניסיוני-אוונגרדי "חור בלבנה", עד היום אחד משיאיו של הקולנוע הישראלי.
חיוני וזוהר המשיכו לשתף פעולה גם בעיבוד הקולנועי ל"שלושה ימים וילד" מאת א"ב יהושע, שגרף תהילה עולמית, כאשר עודד קוטלר, המגלם בו את התפקיד הראשי, הוכתר בפרס השחקן המצטיין בפסטיבל קאן של 1967. בהמשך פעילותו בארץ נקשר שמו של חיוני בקו-פרודוקציות "הדיבוק", ומאוחר יותר גם "תמר אשת ער" ו"הטרמפיסט". שני הסרטים האחרונים לא הוקרנו בארץ. בשנים האחרונות נרשמה מעין תחייה מאוחרת לסרט "הטרמפיסט", שהפך ליקירם של חובבי הקרנות החצות בסינמטקים. הסרט הישראלי האחרון ששמו של חיוני נקשר בהפקתו הוא "האיש שבא לקחת" (1982) עם זאב רווח ואסי דיין.
26 שנים לאחר מותו מקיימים כעת הסינמטקים של תל אביב, ירושלים וחיפה ערבי הוקרה לחיוני, שבהם מוקרנים מחדש מרבית הסרטים שהפיק, וכן שני סרטים קצרים שביים בזמן לימודיו בניו יורק.
גודש קשקשני
חארטה טרנסצנדנטלית מהולה במניפולציה רגשית קיצונית מניבה מוצר מקולקל שאינו עומד אפילו בסטנדרט ההוליוודי הירוד ביותר. מלכתחילה נועד "יופי נסתר" להיות סיפור של אגדה מודרנית על אודות פיוס הנפש הדוויה, המתחולל בשעת רצון נוצרית מובהקת כמו ערב חג המולד. אלא שהתסריט הלא ממש מקורי הזה ספח אליו עוד ועוד מרכיבים (דתיים? פסיכולוגיים?) מעוררי רתיעה, והשילוב המיסיונרי-מדמיע שרץ על הבד מדיף ריחות מצחינים ממש.
בתחילת הסרט מוצג וויל סמית' כגורו של ענף הפרסום בניו יורק, הסבור, כמו רבים מעמיתיו להפצת נזקי הקפיטליזם הנשכני, כי הרדיפה המתמדת אחר העושר אינה נגזרת מתאוות שליטה ובצע, אלא היא ביטוי להתנסות רוחנית נעלה. מכאן מדלג הסיפור שלוש שנים קדימה, וכעת אותו גורו נראה כשהוא בשיא דיכאונו, שכן הוא אינו משכיל להתאושש מאובדן בתו בת השש שנפטרה ממחלת סרטן המוח. לא זו בלבד שהוא מדרדר עצמו לשפל אישי ולאפתיה מוחלטת כלפי הסובב אותו, יש סכנה ברורה ומיידית שגם חברת הפרסום המצליחה שלו תימחק מעל פני האדמה. ולזה לא יסכימו לעולם שותפיו לביזנס, שהרי הם עדיין מצויים באותו שלב אמוני שמזהה עושר עם רוחניות נעלה.
שלושת השותפים העסקיים של סמית', שכל אחד בהם סובל מפגימה פסיכולוגית משלו (שזוכה להרחבה בסרט המגובב הזה), שוכרים שלושה שחקנים חובבים כדי שאלה יתחזו לדמויות ערטילאיות, מעין מלאכי שרת שנחתו נחיתת אונס במנהטן, ובתוך כך ישכנעו את הפרסומאי שהתבלבלה נפשו כי עליו למכור את חלקו בתאגיד הפרסום העומד על סף קריסה. ואם במקרה מישהו מרוכשי הכרטיסים לא מבין פן זה בעלילה, חוזר הסרט ומדגיש את העיסוק האחד והיחיד של סמית', נשיא החברה המסחרית, שמתייצב כל בוקר במשרדו המרווח רק כדי לבנות מגדלים שעשויים מאבני דומינו ואז להפיל אותם. מטאפורה מה זה עמוקה.
כאן נכנס לפעולה הרכיב הטרנסצנדנטלי. הרי לא ממש ברור אם השחקנים השכירים הם מלאכי שרת, או שמא הנם מלאכי חבלה, שמתקיימים רק בתוככי מוחו המסרב להתאושש של סמית', ולא נועדו אלא להעמיק את הסבל הנפשי שלו בגין אובדן בתו. ניצול חייה שנקטעו של ילדה קטנה למטרות ציניות, כמו גירוי בלוטת הדמעות של צופי הסרט הפוטנציאליים - מבוצע כאן באופן כה מקומם, שדי בו כדי להגדיר את "יופי נסתר" כאשפה. אלא שמטרת הסרט, כך עולה, נעלה עוד יותר, שהרי משמעות שמו הפיוטי של הסרט היא לא רק השלמה עם מר המוות, אלא גם כמיהה פואטית אליו. שכן טמון בו, על פי הבשורה על הבד, מרכיב אסתטי נעלה.
הוויה קפיטליסטית אמריקאית, חוויה דתית, קיום רעוע בתוך מציאות נזילה, והאלהה של המוות – וכל זה בתוך 90 דקות מתמיהות ומשמימות – הם גודש קשקשני, שאם הייתה דרך גרפית לתמצת ציון בסקאלה של מינוס כוכבים, הסרט הזה היה מעוטר בה.
אל מחדלי התסריט המניפולטיבי והמבולבל של "יופי נסתר", מצטרף בימוי זחלני של דיוויד פרנקל (מי שביים בעבר את "השטן לובשת פראדה"), ורצף של דיאלוגים פומפוזיים פרי מקלדתו של התסריטאי אלן לב (שהכין בעבר את התשתית לקומדיות כמו "אהבה בהחלפה" ו"הדילמה"). משחק מעורר גיחוך של שורת הכוכבים המעטרת את הסיפור משלים את מוצר הפיגולים הזה. שמות כמו אדוארד נורטון, הלן מירן, קירה נייטלי וקייט ווינסלט מנצנצים מהבד ומנהלים ביניהם תחרות מי גרוע יותר. וכמו תמיד, נייטלי מנצחת.