סרטים ביוגרפיים בדרך כלל מוקדשים לדמויות היסטוריות, כאלו שנפטרו שנים רבות לפני התיעוד שנעשה עליהם, אך על כתפיו של השחקן ג'וזף גורדון־לוויט נפלה משימה לא פשוטה: לגלם את דמותו של אדם חי, בזמן אמת. היום (חמישי) עולה לאקרנים בישראל סרטו החדש של אוליבר סטון, "המרגל: סנודן", שבו מגלם גורדון-לוויט את דמותו השנויה במחלוקת של אדוארד ג'וזף סנודן, עובד לשעבר בסוכנות לביטחון לאומי של ארצות הברית (NSA), שהתפרסם בזכות הדלפת מידע סודי על תכניות המעקב של הסוכנות.
סנודן, הבחור האמריקאי הצנום והממושקף, הפך לדמות מוכרת בכל העולם לפני שלוש שנים, כשאמריקה סימנה אותו כמרגל. בזמן שהשמרנים רואים בו אויב, הליברלים טוענים שהוא גיבור שחשף משהו על הזכות לפרטיות בעידן הטכנולוגי שבו אנחנו חיים, שראוי שכל אדם שמשתמש באינטרנט ידע. "הטענה שלא אכפת לך מהזכות לפרטיות כי אין לך מה להסתיר, איננה שונה מלומר שלא אכפת לך מחופש הביטוי כי אין לך מה להגיד", אמר סנודן.
הכל התחיל בדצמבר 2012, כשסנודן יצר קשר במיילים מוצפנים עם העיתונאי גלן גרינוולד מ"הגרדיאן" הבריטי ועם הבמאית הדוקומנטרית לורה פויטרס, והציע להם מידע על אודות האזנות הסתר שמבצעות ה־NSA וסוכנויות נוספות. פויטרס וגרינוולד טסו, על פי הנחיותיו המדויקות של סנודן להונג קונג, ובמשך שמונה ימים תיעדו השניים – עם עיתונאי נוסף בשם יואן מקאסקיל - את פגישותיהם עם "אזרח מספר ארבע", כך כינה עצמו המדליף במסרים ששלח אליהם.
בידי סנודן היו עשרות אלפי מסמכים המוכיחים את טענותיו: לא רק שהסוכנות לביטחון לאומי עוקבת אחרי שיחות טלפון, תכתובות מיילים ופעילות רשת של מיליוני אמריקאים, יש לה גם יכולת לחדור לרשתות של גוגל, יאהו וחברות נוספות כדי לעשות זאת. "הגרדיאן" ו"וושינגטון פוסט" פרסמו את המסמכים החסויים ואחר כך עשו זאת עוד ועוד עיתונאים מסביב לעולם. הסנסציה הבינלאומית לא איחרה להגיע.
מערב פרוע דיגיטלי
בד בבד עם הפיכתו לסלב, הפך סנודן לפושע מבוקש המואשם בריגול. אחרי שהות בכמה מדינות שהעניקו לו מסתור, הוא מצא מקלט מדיני זמני ברוסיה. נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, כינה את סנודן "מתנת חג מולד בלתי רצויה", אם כי יש להניח שהוא דווקא שמח לקבל את המתנה, החושפת את צביעותה של ארצות הברית. סנודן, לטענתו, לא מנסה לברוח מהחוק, אלא להמשיך להילחם על מה שהוא מאמין בו. היות והמלחמה שלו ממילא מתנהלת בתקשורת ובאינטרנט, לא כל כך אכפת לו איפה הוא עושה זאת.
ב־2014 יצא סרטה התיעודי המותח ומעורר האימה של פויטרס על סנודן שנקרא "האזרח מספר 4". בטקס פרסי האוסקר של אותה שנה זכה הסרט בקטגוריית הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר, ובת זוגו של סנודן, לינדסי מילס, נכחה בטקס ועל הבמה. סנודן כבר לא היה רק אירוע היסטורי, הוא הפך לסמל.
"החשיבות של סנודן היא בכך שהוא מלמד אותנו שאנחנו חיים בעידן שאין בו משמעות לסודיות. נגמר עידן הסודי ביותר, נגמרה הפרטיות, כבר קשה להגן על המידע", אומר ד״ר יניב לויתן, מומחה ללוחמת מידע וסייבר מאוניברסיטת חיפה. "סנודן הוא שיא בעידן שלנו, שהוא סוג של מערב פרוע דיגיטלי. ניתן לחלק את ההיסטוריה הדיגיטלית לתקופה שלפני ההדלפה שלו ולתקופה שאחריה. השינוי שגרם הוא בעיקר בתחום המודעות לנושא: ההדלפות של סנודן שינו סדרי עולם, בכך שחשפו את ההיקף האדיר ואת היכולות של ריגול הסייבר של המודיעין האמריקאי. סנודן משמש תמרור אזהרה: אם פעם לא היינו בטוחים, כיום אנחנו יודעים בוודאות עד כמה כולנו נתונים כל הזמן תחת מעקב. בנוסף, הוא גם הראה את נזק הסייבר שמסוגל לחולל אדם יחיד, עובד בארגון, לכל ארגון".
כיצד סנודן נתפס בעיני רוב הציבור?
"הדעה לגביו היא דואלית: הוא נחשב בו־זמנית גם גיבור וגם נבל. סביר להניח שהרוב תופסים אותו כנבל, מכיוון שהוא פגע בערכים המקודשים לביטחון האמריקאי. סנודן מסמל דברים שונים לקהילות שונות. לאלו המקדשים את החירות והדמוקרטיה של הרשת הרי הוא גיבור. לאנשי הממסד ולקהילת המודיעין הוא בוגד".
האם אחרי פרשת סנודן למדנו את הלקח ואנחנו זהירים יותר בהתנהלות שלנו באינטרנט?
"קשה לי להאמין שהוא באמת גרם לאנשים להיות זהירים יותר, מכיוון שהרשת ותרבות הרשת מחנכת אותנו שזה בסדר לוותר על הפרטיות שלנו".
כיום סנודן הוא סלבריטאי לכל דבר. נעשו עליו סרטים, פורסמו עליו ספרים, נכתבו עליו שירים. הוא אפילו תרם את קולו לשיר Exit של חלוץ האלקטרוניקה הצרפתי ז'אן מישל ז'אר. נראה שמהרגע הראשון דרכו של סנודן להוליווד הייתה סלולה. הבמאי האמריקאי אוליבר סטון לא היה היחיד שניסה לממש את זכותו או אולי חובתו של סנודן להפוך לגיבור הוליוודי, אך הוא הראשון שהצליח לממש את התוכנית.
הטיפוס שמרתק אותנו
הבמאי הוותיק ("פלאטון", "וול סטריט", "נולד בארבעה ביולי", "רוצחים מלידה"), זוכה שלושה פרסי אוסקר, הביא למסך את הביוגרפיה של סנודן, החל מהשלב שבו גויס לצבא האמריקאי, דרך עבודתו כמומחה לאבטחת מחשבים אישיים בסוכנות CIA ועד הגעתו ל־NSA, שם גילה את היקפה האמיתי של תעשיית הריגול האלקטרוני האמריקאית, ולמד להבין איך הסוכנות אוספת כל אי־מייל, הודעת טקסט ושיחת טלפון של כל אזרח בעולם. הסרט מלווה את החלטתו של סנודן לחשוף את המידע, שהובילה למרדף של הרשויות האמריקאיות אחריו. מרדף שהתפרש על פני כל העולם בניסיון למנוע ממנו לספר את סיפורו.
סרטו של סטון מבוסס על "עת התמנון", הספר שכתב על הפרשה עורך דינו הרוסי של סנודן, אנטולי קוצ'רנה, ושכריכתו טוענת שהוא חושף את "כל האמת על הסוכן האמריקאי הנמלט". בפועל סטון לא באמת התבסס על הספר, אלא קנה את הזכויות עליו, כי זה מה שאפשר לו גישה לסנודן. הבמאי נפגש עם מושא הסרט במוסקבה במסגרת תחקיר שניהל בחשאיות רבה. ולא רק זה: אחרי שכנועים רבים סנודן הסכים להגיח להופעת אורח בסרט.
הסרט מהלך על הקו שבין מותחן פוליטי־ביוגרפי לבין סיפור אהבה, כשמערכת היחסים בין סנודן לבין חברתו מילס (שמגלמת בסרט שיילין וודלי), עומדת במרכז הסרט. בחיים האמיתיים מילס – רקדנית המתמחה בריקודי עמוד – היא האנטיתזה לסנודן הביישן. האינסטגרם שלה מלא בתמונות סקסיות בהלבשה תחתונה, אבל נראה שהלויאליות שלה לבן זוגה מוחלטת. השניים הפכו לזוג ב־2009 – ארבע שנים לפני שסנודן התפרסם – וכעת הם מתגוררים יחד ברוסיה.
"סיפורו של סנודן הכיל את כל המרכיבים של סרט אפי א־לה סטון: פוליטיקה, ממשל וקנוניה, ובתוך כל זה - פטריוט אמריקאי שאיבד תקווה", כתבה אירינה אלכסנדר ב"ניו יורק טיימס מגזין". היא הוסיפה שאם הסרט יצליח, הוא יוכל להיכנס לנעליו של "נולד בארבעה ביולי", סרטו הביוגרפי של סטון מ־1989 על רון קוביק, שנלחם במלחמת וייטנאם, ושעליו זכה באוסקר לבמאי הטוב ביותר.
"סנודן מתאים להיות גיבור של סרט הוליוודי, מכיוון שהסרט מציג את המאפיינים של ההאקר, הטיפוס שמרתק אותנו", מסכים ד"ר לויתן. "בסופו של דבר סנודן הוא האקר־על. והמעשה שעשה, חשיפת הסודות, הוא במידה רבה עיקרון המאפיין את המוטיבציה של האקרים רבים".
נוסף למערכת השיווק של האולפן ההוליוודי, גם סנודן עזר לקדם את הסרט במדיה החברתית ואפילו התראיין בצ'ט חי בפסטיבל קומיקון האחרון. ולמה לא? הוא הרי מוצג כגיבור־על, שפעל לבד כדי להציל את העולם. אבל זה לא עזר. כשהסרט עלה למסכים בארצות הברית בחודש ספטמבר, הוא נכשל בקופות.
מתברר שהרבה אנשים פשוט לא שמעו על סנודן. הם לא יודעים מי הוא, ולכן הסרט לא מעניין אותם. בנוגע לכל השאר - ייתכן כי סנודן סבל מחשיפת יתר בתקשורת. ובכלל, למי יש כוח לראות עוד סרט על סנודן אחרי "האזרח מספר 4"? הביקורות המעורבות והעובדה שתאריך העלייה של הסרט בארצות הברית זז כמה פעמים לא עזרו למכירות. אבל הסיבה העיקרית לכך שסנודן לא הצליח בקופות בארצו היא ככל הנראה פוליטית. בואו נגיד את זה ככה: אף אחד ממצביעי דונלד טראמפ – האיש שטען שצריך להוציא את סנודן להורג – לא ירצה לראות סרט שמציג אותו כגיבור.
"סרטו של אוליבר סטון מציג את סנודן באור חיובי, וייתכן כי הציבור מחוץ לארצות הברית יאמץ את הגישה החיובית הזאת", אומר לויתן. "עם זאת, כדאי לזכור שהסרט הוא מגמתי, וראוי שכל אחד יחשוב כיצד הוא תופס את סנודן: האם הוא גיבור, מכיוון שחשף בפני כל העולם את המתרחש מאחורי הקלעים של עולם הסייבר והיה מוכן לשלם מחיר כבד על המעשה; או שמדובר בנבל, אדם שהדליף מידע סודי ופעל נגד המדינה שלו".