"ג'קי": על שני עניינים מכריעים הביקורת האמריקאית משתוללת משמחה. על עיצוב התלבושות בסרט "ג'קי" ועל הופעתה של נטלי פורטמן בתפקיד ג'קלין קנדי, שכיהנה כגברת הראשונה של אמריקה בין התאריכים 20 בינואר 1961 ו–22 בנובמבר 1963, עד היום שבו נרצח בעלה. ותחילה לעניין החליפות והשמלות של הגברת הראשונה. לאורך כל תקופת כהונתה הקצרה כפירסט ליידי נתפסה ג'קלין קנדי כדוגמנית הבית של ארצות הברית; מעין קישוט אלגנטי שנועד בעיקר לטיפוח יחסי הציבור של בעלה, שהתגלגל לכהונתו והוא בן 43 בלבד. כלומר היה הגבר הצעיר ביותר שנבחר לשמש כמנהיג העולם המערבי. אשתו ג'קלין, שמקורבים קראו לה ג'קי, הייתה אז בת 32 בלבד, והתאימה בול למשבצת שאליה לוהקה על ידי מעצבי דעת הקהל.
ראשית, בזכות גילה הצעיר היא הייתה עדיין אישה מניבה, כלומר כזו שיכולה להביא תינוקות לעולם, כאלה שגויסו מיד לשמש כמקדמי מכירות לקריירה של אבא. שנית, הרגלי הטיפוח של הגברת, שסללו את הנתיב הבדוק לאריזה מחודשת ומחושבת היטב של הבית הלבן כמהדורה מודרנית לטירת קמלוט הבדיונית - אותה טירה רומנטית שממנה שלטו המלך ארתור ואביריו האגדיים על אנגליה הקדמונית.
נקודה שלישית חשובה, שלמעשה הייתה הקלף החזק של הבעל המוחצן, התייחסה לחינוכה המושלם של ג'קי אשתו, שאפשר לו לפשל בעת מגעיו עם שועי עולם, וזאת מתוך ידיעה שאשתו כבר תכבה כל שריפה מיותרת שהוא הותיר אחריו. למשל, הגנרל שרל דה גול, נשיאה הכריזמטי של צרפת, כל כך הוקסם משליטתה של ג'קלין בשפה הצרפתית, עד ששכח את עוינותו עתיקת הימים כלפי ארצות הברית ואת נבערותו של הנשיא הצעיר בכל הקשור לטקטיקות פוליטיות.
מכל זה עולה שכדי למלא היטב את תפקידיה הקריטיים נאלצה הגברת הראשונה להסתייע בטובי המעצבים של דורה - ז'יוואנשי, אלכסנדר וקאסיני. מה הפלא שכעת, עם הסרטת הביוגרפיה שלה, נרתמו אנשי ההפקה של "ג'קי" לשחזר את מלבושיה של דוגמנית הבית הלבן, ובתוך כך לגרום לקוצר נשימה מוגבר אצל מיטב מבקרי הקולנוע העכשוויים, שוודאי אינם משתייכים לדור שצמח על גיליונות השבועונים המצולמים דוגמת "לייף" המנוח, שבהם טופחה בראשית הסיקסטיז הקריירה של הסופר מודל ג'קי.
לגבי האלמנט השני, שכה משמח את הביקורת האמריקאית - משחקה של נטלי פורטמן (אם אפשר בכלל לקרוא לזה משחק), חובה לאזכר שאך לפני שש שנים הוכתרה אותה פורטמן בפרס האוסקר עבור הופעתה ב"ברבור שחור". אז הגדירו הכל את עבודתה בסרט ההוא כ"מצטיינת". אם כך, ברור שגם החיזיון הפסיכוטי - בלבול חושים, תנועות מלאכותיות, היגוי מילים משונה, שרבוב שפתיים, שוטטות לילית עם בקבוק וודקה ביד, שפת גוף המזכירה רובוט - שפורטמן מבצעת הפעם מול המצלמה, יגרור בעקבותיו תשואות רמות. שיהיה.
בנקודה זו, אולי כדאי להתחיל מבראשית את הסקירה על אודות "ג'קי". מדובר בסרט שכוונותיו מעולות, אבל התוצאות בו די עלובות. נקודת המוצא הטראומטית של הסרט - הרגעים שבהם ג'קלין קנדי אוחזת בראשו של בעלה שזה עתה נורה, ורסיסי מוחו המדמם ניתזו על חליפתה הוורודה - היה בה כדי לדרבן אשפוזו בסנטוריום של כל בן אנוש. במקרה של ג'קי, מדובר היה בקריסה היסטרית שנערכה בפני המון אדם. נוח אופנהיים, שהכין את התסריט ל"ג'קי", בחר במתכוון ברגע זה של משבר קיצוני על מנת לעקוב אחר התנהגותה של אישה במצב של שבר מנטלי.
הכאוס הנפשי של ג'קלין קנדי רק מתגבר כשהיא מחליטה, ללא שמץ של היגיון, ליטול על עצמה עוד מספר משימות בלתי אפשריות, וביניהן תכנון פרטי הלוויה הנשיאותית לבעלה, וכן העברתה של בשורת האיוב לקרוליין ולג'ון ג'ון הפעוט, שני ילדיה הרכים, שלא יראו עוד את אבא, אלא רק כשהוא מונח בתוך ארון קבורה.
ואם לצרף לכך את רגעי החרדה הטבעיים של כל אדם המחויב לפנות ללא התראה מוקדמת את מקום מגוריו, במקרה זה הבית הלבן, עבור משתכן חדש (סגן הנשיא לינדון ג'ונסון שהושבע כנשיא מיד לאחר ההכרזה על מותו של קנדי), ברור כי מלכתחילה בחרו מפיקי הסרט להתמקד בתיאור של אישה על סף התמוטטות עצבים. לא בטוח שזוהי דרך נאותה להנציח באמצעותה את דמותה ההיסטורית של הגברת קנדי, אך משום שהיא עצמה הלכה לעולמה כבר לפני 23 שנים, היא לא תוכל עוד למחות כנגד כוונות רעות אלה.
ואולי, מי יודע, ההתמקדות הנברנית בייסוריה של האלמנה קנדי, יש בה כדי להצביע על ראשיתה של נסיגה אצל האמריקאים מאותה אגדה מופרכת שהם התמכרו לה בחמשת העשורים האחרונים - האגדה על אודות בית קנדי המופלא. היסטוריונים מקצועיים הצביעו כבר מזמן על קנדי כעל אחד משלושת הנשיאים הגרועים ביותר בתולדות ארצות הברית (לצד וורן ג. הארדינג וג'יימס ביוקאנן), שהסתבכותו במלחמה בווייטנאם ותפקודו במשברי ברלין וקובה סיכנו באופן מוחשי את עצם קיומו של כדור הארץ.
לפני מספר שבועות ראה אור התרגום לעברית לספרו של פרדריך קמפ, "ברלין 1961" (הוצאת עם עובד), שמוסיף פרטים מעוררי חלחלה על טמטום ההתנהלות של ממשל קנדי. לגבי מערכת היחסים בין הנשיא לאשתו, מציין קמפ שדייב פאוארס, עוזרו האישי, הופקד על אספקה שוטפת של נשים טריות לנשיא, ואילו המאבטח טוני שרמן היה זה שנהג להזעיק את צוות הבית הלבן בכל פעם שג'קלין התקרבה אל המיטה הנשיאותית. זאת, כדי לעכב אותה לדקה אחת או שתיים, ובתוך כך לסלק במהירות את הנשים המזדמנות שהנשיא הרבה לארח.
בקטע משונה בסרט "ג'קי", רגע לפני תחילת מסע הלוויה, נשמע הווידוי של ג'קלין הקתולית באוזני ג'ון הארט המנוח (שמגלם את הכומר שאמור לנצח על טקס הקבורה), ובו היא מבכה את בוגדנותו של המובל לקבורה. אולי זו באמת ראשיתה של נסיגה מאגדת קמלוט הפיקטיבית, שמקבלת בסרט עצמו נפח משלה, עם שילובם בפסקול של שירים מתוך המחזמר "קמלוט" מאת לרנר ולאו, שאותם מבצע ריצ'רד ברטון.
ואם באמת מדובר בנסיגה מ"אמת" היסטורית כביכול, שעדיין מאחדת את מרבית האמריקאים, ברור שיש להפקיד מלאכה כפוית טובה זו בידי פועל זר. במקרה הזה, פאבלו לארין הצ'יליאני, שנבחר במפתיע לביים את "ג'קי". לארין, שבקרוב יוקרן בארץ סרטו "נרודה", מוכר בזכות עבודותיו הקודמות "טוני מאנרו" (2008) ו"לא" (2012), שהתעמקו בעומק שחיתות משטר הרודנות של הגנרל פינושה בצ'ילה. הסגנון ההיסטרי שלארין בחר על מנת להעתיק לבד את האווירה בוושינגטון בימים הראשונים שלאחר רצח הנשיא בוודאי שאינו מיטיב עם מורשת האמריקנה על אודות קמלוט האבודה.
ואגב פועלים זרים. גם את הנשיא קנדי מגלם שחקן זר - קאספר פיליפסון יליד דנמרק. ואם מתעקשים על הנקודה הזו, כדאי לאזכר שפורטמן עצמה היא ילידת ירושלים. מי שמשלימים את סגל שחקני החיזוק הזרים הם הצלם הצרפתי סטפן פונטיין והמלחינה הבריטית מיקה לוי, שהתקינה ל"ג'קי" פסקול מוזיקלי מורכב וטורד שלווה, שבעצם גונב מכולם את ההצגה.
"זרים מושלמים"
האיטלקים הכתירו את "זרים מושלמים" בתארים "סרט השנה" ו"תסריט השנה". ובכן, זה בכלל לא סרט אלא הצגה, ומכאן נובע שזה לא תסריט אלא מחזה. כהצגת בידור, "זרים מושלמים" מתאים למכנה משותף רחב של קהל בורגני, שרוצה מעט צחוקים על עצמו, אבל כאלה שיהיו כאילו בטעם טוב ומבוקר. ואת זה מספק הסרט/הצגה בשפע, אך במתינות הנדרשת.
שבעה סועדים מתכנסים לארוחת ערב. שלושה זוגות ועוד גבר שמגיע לשולחן ללא חברתו החדשה, שהבריזה ברגע האחרון. פה איזה מאזט, שם איזו כוסית, וכולם מתחילים לחוש בנוח, שהרי כולם מכירים היטב זה את זה עוד מימי השכונה. כטוב לבם ביין, מישהו מציע משחק חברתי חדש, שיש בו רק כלל אחד: כל השבעה יניחו את הסמארטפונים שלהם על השולחן, וינהלו בפומבי את תכתובות המסרונים ואת שיחותיהם הטלפוניות.
נו, הנה נקודת מוצא לעלילה ספק צפויה, ספק חבוטה. ברור שאחד הגברים יתגלה כהומו בארון, כשם שברור כי לאחד אחר יש מישהי מהצד. וגם הנשים לא בדיוק נזירות. למשל, אחת מהן הגיעה לסעודה עצמה לא לפני שהסירה את תחתוניה, ונותרה עם חצאית מזמינה.
מדובר בלילה שבו מתרחש ליקוי לבנה, שאמור להוסיף "עומק" רוחני לאירוע, ובו המשתתפים - ממנתח פלסטי ועד נהג מונית, דרך פסיכולוגית, וגם אחד שהוא מורה להתעמלות - יעמידו בספק (נו, טוב, בערך) את מערכות היחסים הקושרות ביניהם. העסק עצמו מתנהל באיטלקית, ואחראי לו הבמאי פאולו ג'נובזה, שזה לו סרטו העלילתי העשירי.
וגם גילוי נאות לסיום: ביקורת זו, שלא כמקובל, נכתבה בעקבות צפייה בסרט באמצעות מחשב, ולא מעל אקרן באולם הקרנה.