מאיר שניצר מתכונן לטקס האוסקר (ומהמר על הזוכים)

ובחזרה לעולם ההגיוני. הכל עדיין זוכרים מה קרה אשתקד, כש–5,000 ומשהו חברי האקדמיה ההוליוודית גילו שאין להם מועמדים בעלי גון עור כהה על מנת לבחור בהם. לכן השנה הם יעשו תיקון, ובגדול, וימטירו גשם של פסלונים מוזהבים על צאצאי העבדות. ומי כמו "אור ירח", שמלכתחילה נשען באופן די מניפולטיבי על אחוות דפוקים - ילד שחור שחוטף מכות משום שהוא גיי כבר מגיל 10 - מתאים לזכייה בפרס הגדול. אף על פי שהסרט עצמו צנום מדי מכדי לשאת על כתפיו הצמוקות את מטען התשבחות שמורעפות עליו בחודשים האחרונים. שהרי אנחנו כעת בהוליווד, ואצלנו הססמה עכשיו היא - לא חשוב הטיב, העיקר הצבע.

ולגבי הטיב עצמו, ברור שגם המתחרה האחר, "לה לה לנד", אינו ראוי אפילו לחמישה אחוז ממבול ההתלהבויות ההיסטריות שהוא קורס תחתיהן. אבל זוהי הוליווד, וטקס חלוקת האוסקרים נועד אך ורק לאפשר לאנשי התעשייה להלל את התעשייה שהם חלק ממנה. אם כך, קשה יהיה למנוע מחרתיים מהטאלנטים, שרקחו יחד את המיוזיקל הנוסחתי הזה, ביקורים תכופים על במת הזוכים. הבמאי, הצלם, מעצבי התפאורה, אנשי המיקס, עורכי הסאונד, המלחין וכמובן גם מחבר השיר. שהרי בקטגוריית השיפוט הזו השכיל "לה לה לנד" להקפיץ שתי מועמדויות סימולטניות, והוא מתחרה רק עם עצמו.

בטקס הזוטרי של חלוקת "גלובוס הזהב", שמתקיים כמה שבועות לפני ליל האוסקרים, נהוג לפתור את הדילמה באופן הכי דמוקרטי - פרס אחד לדרמה ועוד אחד לקומדיה. לכן שם כבר מזמן עשו הבוחרים (אצלם מדובר רק בשבעים וכמה אנשים) את העבודה הקלה ובחרו בצמד המנצח: "אור ירח" ו"לה לה לנד". אבל מה הלאה? הרי חוץ מפרס הסרט הטוב יש עוד כמה פסלונים לחלוקה. 

ובכן, אצל השחקניות זה סגור כבר כמה חודשים. הזוכה: איזבל הופר. בזכות הופעתה הממגנטת ב"היא", תצטרף אשת מקצוע מגוונת זו לסימון סיניורה ולמריון קוטיאר, ותהיה לעוד אחת מדוברות הצרפתית שיחבקו את האוסקר. מתחרותיה העיקריות, אמה סטון חסרת החן ("לה לה לנד") ונטלי פורטמן הנוירוטית ("ג'קי"), צריכות לומר תודה רבה שהן בכלל נכללו באותה הרשימה עם הופר.

אצל הבנים אך טבעי הוא שקייסי אפלק יהיה הזוכה. הופעתו ב"מנצ'סטר ליד הים" היא כל מה ששחקן אמריקאי מחויב לעשות מול המצלמה מאז ימי מרלון ברנדו וג'יימס דין, ובמשימה (החקיינית) הזו הוא בהחלט עומד בכבוד. מצד שני, "גדרות", סרטו של המועמד דנזל וושינגטון, עדיין לא הוקרן בארץ, ולמיסטר וושינגטון - לא לשכוח, אנחנו בשנת האפליה המתקנת - יש משהו שאין לאפלק חיוור הפנים.

קטגוריית שחקניות המשנה מדגימה היטב את עניין האפליה המתקנת, כאשר ויולה דיוויס ("גדרות"), נעמי האריס ("אור ירח") ואוקטביה ספנסר ("מאחורי המספרים") מתקוטטות ביניהן מיהי הזוכה. מישל ויליאמס ("מנצ'סטר ליד הים") וניקול קידמן ("סארו - הדרך הביתה") תיאלצנה השנה להסתפק בהתבוננות במראה, על מנת להיזכר בצחות עורן.

בעולם האמיתי הבמאי הוא הפיגורה שסביבה נסב העניין המרכזי בכל סרט. אבל פה זה הוליווד ולא העולם האמיתי, ובטקס האוסקר נחשבת הזכייה בפרס הבימוי מעין מדליית ניחומים. בהנחה ש"אור ירח" אכן יגרוף את הפרס הגדול, ייאלץ דמיאל שאזל להסתפק בשאריות, כלומר בצל"ש האקדמיה על עבודתו כבמאי "לה לה לנד". מובן מאליו שאם נדנדת הפרסים לא תתנהג בהתאם לתחזית הזו, והמיוזיקל דווקא יזכה בתואר הראשי, יקבל בארי ג'נקינס, שעשה את "אור ירח", את פרס הניחומים הזה. מל גיבסון ("הסרבן"), דניס וילאנב ("המפגש") וקנת לונרגן ("מנצ'סטר ליד הים") הם רק להקת המעודדות בסקציית השיפוט הזו.

קרב מעניין מתחולל בזירת התסריט המקורי, שבה מתחרים שניים על התואר: "לה לה לנד", אלא מה, ו"מנצ'סטר ליד הים". ההעדפה ההגיונית (שוב המילה המיותרת הזאת) היא לסרט המוזיקלי, שמנסה להחיות מסורת הוליוודית נשכחת, ולא ל"מנצ'סטר", שאינו אלא העתקה והעברה של עקרונות תיאטרליים מהבמה אל אתרי צילום במסצ'וסטס. בקטגוריית התסריט המעובד מובטחת הזכייה ל"אור ירח", שהוא באמת עיבוד למחזה שנכתב לפני כ־20 שנה.

עבור אנשי הוליווד, האוסקר המיועד לסרטים שאינם דוברי אמריקאית הוא במקרה הטוב בבחינת הטרדה נסבלת. אלא שהשנה, עם בחירת טראמפ ופרסום הגבלות הכניסה למוסלמים אל ארצות הברית, מקבלת סקציית שיפוט זו ממד אקטואלי. ולכן "הסוכן" דובר הפרסית של אסגר פרהדי נציג איראן המוסלמית הוא הזוכה הבטוח. ועוד משהו בעניין הבטוח/לא בטוח: קשה להאמין שבכל מרחב השיפוט של לוס אנג'לס יש מישהו שלא יצביע בעד מדלין פונטיין, מעצבת התלבושות בסרט "ג'קי". עדיין לא נברא/ה ביקום ההוליוודי אחד או אחת כאלה. 

בין האיראני, השוודי, הדני והאוסטרלי, שמועמדים השנה לפרס האוסקר המיועד לסרטים שאינם דוברים אמריקאית, משובץ גם "טוני ארדמן" דובר הגרמנית. זהו סרטה העלילתי השלישי של הבמאית מארן אדה, שלפני תשעה חודשים, במהלך פסטיבל קאן, עשה כבר היסטוריה קטנה; מעולם, אבל מעולם, לא גרף סרט שהתמודד בקאן תגובות כה נלהבות מהביקורת הבינלאומית. אפילו לא יצירות מופת כמו "ברטון פינק" או להבדיל "סרט לבן". וכאן המקום להוסיף כי למרות השבחים הדמיוניים ממש שהדהדו לרוחבה של הריביירה הצרפתית כולה, לא השתכנע חבר השיפוט של הפסטיבל בגדולת הסרט הזה, ו"טוני ארדמן" סיים את מסע הניצחון ההיסטרי שלו בקאן כשהוא נטול פרסים בכלל.

צפייה חוזרת בקומדיה הזאת, שאורכה המפלצתי (כמעט שלוש שעות) יכול להכריע גם את החסונים שבצופי הסרטים, מעלה כי היו אלה שופטי קאן שצדקו במאת האחוזים בפסיקה הנחרצת שלהם, שכמובן קוממה כנגדם מבקרים מלומדים מהודו ועד כוש, מיפן ועד אמריקה. שכן "טוני ארדמן", אם יסלקו מתוכו לפחות שעה שלמה, הוא לא יותר מסאטירה חברתית טריוויאלית, שנופחה הרבה–הרבה מעבר לממדים הצנועים שלה. וכעת לא נותר אלא להמתין ליום ראשון בלילה, להכרעת הבוחרים באקדמיה לאוסקרים; האם הם יצטרפו לציבור האנין של הביקורת העולמית או שיעדיפו ללכת בעקבות התקדים בקאן.

ועל מה בכלל כל המהומה? פנסיונר נודניק (פטר סימונישק), שבעברו היה מורה למוזיקה בברלין, איבד זה עתה את שארית עולמו כאשר כלבו הזקן והחולה שבק חיים. עם אובדן זה מתמודד הקשיש, שקרוי בסרט וינפריד קונרדי, באופן משונה במקצת. הוא טס לבוקרשט לביקור פתע אצל בתו, אינז שמה. הבת (סנדרה הלר) עובדת ברומניה בחברת ייעוץ השקעות בינלאומית, המנסה למשוך אל המדינה המזרח אירופית משקיעים בתחום האנרגיה. מובן שביקור פתאומי של אב קשיש בעל חוש הומור לקוי יכול רק לשבש את חיי הבת המתנשאת והשאפתנית. וזה מה שקורה, וזה מה שכל כך הצחיק והקסים את המבקרים מקצה העולם ועד קצהו.

בעודו מתרוצץ ברחבי בוקרשט מציג עצמו וינפריד קונרדי בשם הבדוי טוני ארדמן. ביג דיל. ועוד משהו: כשהוא נכנס לדמותו של ארדמן שאינו קיים, עוטה קונרדי על ראשו פאה נוכרית מגוחכת, ושם בפיו מערכת שיניים מלאכותיות, בולטות, בסגנון הדבילי של אוסטין פאוארס. הוא אף מעז להציג עצמו כיועצו המיוחד של יון טיריאק. לא פחות. טיריאק, למי שאינו מודע לשם הטעון הזה, הוביל בשנות ה–70, יחד עם איליה נאסטסה הגדול, את נבחרת רומניה לזכייה בגביע דיוויס בטניס. עם קריסת משטר צ'אושסקו הפך טניסאי זה לאדם העשיר ביותר ברומניה.

אדה, שסרטיה הקודמים נטו לכיוון האקספרימנטלי, משתדלת להעביר בסרט טרחני זה כמה אמירות חבוטות כנגד מפיצי הבשורה הקפיטליסטית בעולם. העימות בין האב הזקן, האוחז עדיין במורשת הסיקסטיז של ילדי הפרחים, לבין בתו הקרייריסטית והקרה, הינו צפוי, מניפולטיבי ומחושב מדי. ובעיקר ארוך יתר על המידה. דווקא אותן סצינות ב"טוני ארדמן", שאינן מפגישות בין האב לבת, מניבות ערך מוסף המאפיל על הטיעון הבסיסי, הפלקטי כל כך, של התסריט.

במסיבת העיתונאים בקאן סיפרה אדה כי בסיום הפקת הסרט היא נותרה עם 120 שעות צילום, מה שגרר את תהליך עריכת הסרט למשך שנה שלמה. ואולי כל הטרחה הזאת לא הייתה לשווא. לפחות לא בהיבט הפיננסי. עובדה היא שבימים אלה מדברים על הכנת גרסת כיסוי הוליוודית ל"טוני ארדמן", עם ג'ק ניקולסון, שומו שמיים, בתפקיד האב המטורלל.