השערורייה של טקס האוסקר האחרון (למי שלא נכח בכדור הארץ השבוע - פרס "הסרט הטוב ביותר" ניתן בטעות ל"לה לה לנד", ורק אחרי שנציגיו הנרגשים עלו לבמה, התברר שהזוכה האמיתי הוא “אור ירח") זכתה לסיקור עולמי מטורף. ובכך חיזקה את מעמדו של האוסקר כטקס שכו–לם מתעניינים בו. ומצד שני, גם חידדה את השאלה הנצחית - למה. מה הופך את המעמד הזה, של זכייה בפרס האקדמיה, ובפרסים בכלל, לחשוב כל כך. הרי יש אינסוף סיבות שיכולות להציג את המעמד הזה באור לגמרי לא מחמיא. אפילו מפוקפק. ואני מדבר על האוסקר בפרט, ועל זכייה בפרסים בכלל.
בניגוד לנתונים אובייקטיביים, מכירת כרטיסים למשל, שאיתם אי אפשר להתווכח, ההחלטות בטקס כמו האוסקר מתקבלות בידי קבוצה סגורה ומאוד מסוימת של אנשים. קבוצה שההחלטות שלה מושפעות מפוליטיקה, מדעות קדומות, ולא פעם מכסף (באוסקר למשל, האולפנים הגדולים משקיעים הון עתק כדי לדחוף את הסרטים מאחורי הקלעים).
במקרה של פרסים צנועים יותר, כמו שקורה בארץ בדרך כלל, חבר השופטים יכול למנות רק קומץ אנשים, שכמעט לכולם יש היכרות מוקדמת עם המועמדים. בקיצור, מונחים כמו אובייקטיביות או משחק הוגן הם לא ממש רלוונטיים. וזאת הסיבה לכך שהפרסים האלה רחוקים מלהיות מדד אמיתי לאיכות. עכברי אוסקר ישמחו לספר לכם על הטקס של 1977, שבו “רוקי" הוכתר כסרט הזוכה, וגבר על קלאסיקות כמו “נהג מונית", או “כל אנשי הנשיא". ולחלופין, לציין את העובדה שהיצ'קוק, צ'ארלי צ'פלין וסטנלי קובריק מעולם לא זכו בפסלון, בעוד מל גיבסון כן אחז בו, כבמאי(!).
אז מה בכל זאת הופך את הטקסים האלה לחשובים כל כך? קודם כל, מדובר בדרמה האולטימטיבית. כל האנשים המרכזיים מאותו מילייה מצטופפים בתוך אולם אחד. אין לאן לברוח, בייחוד ממצלמות הטלוויזיה. על כל קטגוריה מתמודדים מספר אנשים שזהותם ידועה, ושמם - או פרצופם - מתנוסס על מסך ענק. כלומר, זו תחרות גלויה ומפורשת. אי אפשר להתחמק בתירוצים המקובלים. ואז מגיע רגע ההכרזה, שהוא רגע שיא מזוקק. הזוכה מחובק ומנסה להקרין פרופורציות. המפסיד מנוחם ומעמיד פני מפרגן. קשת אדירה של רגשות אנושיים בכמה שניות ספורות. אין לזה תחרות.
לעניין השני קוראים הכרה. מילה קצרה, שטומנת בחובה עולמות שלמים. פסיכולוגים בטח יידעו להסביר את זה טוב ממני, אבל מדהים לגלות כל פעם מחדש עד כמה כולנו צמאים לה, להכרה הארורה הזאת (ואם לתמצת, פשוט תחזרו לנאום הניצחון של סאלי פילד באוסקר 1984. “אתם באמת אוהבים אותי" וכו').
כעיתונאי, יצא לי לפגוש לא פעם אנשי מקצוע מהדרג הראשון, שזכו כמעט בכל דבר אפשרי - הצלחה מסחרית, רזומה מפואר, ביקורות מחבקות. אבל העובדה שלא קיבלו פרס מטעם הממסד המקצועי שלהם פשוט העבירה אותם על דעתם. עד כדי שינוי היצירה שלהם, כך שתהפוך ל"חומר לפרסים". שוב, זה עניין לגמרי לא רציונלי. בדרך כלל, האנשים היושבים בוועדות הפרס הם פחות מצליחים, ידועים ומשפיעים מאלה שמועמדים לו. והמועמדים יודעים זאת היטב. בדיוק כפי שהם יודעים שיש דברים חשובים בהרבה מזכייה. עובדה, לא מעט אנשים שגרפו פרסים יוקרתיים נעלמו בהמשך הדרך, בניגוד לכאלה שלא זכו בפרס ומנהלים קריירה מצליחה כל חייהם.
אבל הרגע הזה, שבו קבוצה של אנשי מקצוע ישבה, חשבה והתלבטה בין מועמדים שונים, עד שבחרה בך כטוב מכולם, הוא רגע טהור ונדיר של הכרה. בייחוד בתחום כמו עולם היצירה, שבו הכל מעורפל. על כל ביקורת טובה, אתה יכול לקבל אחת קטלנית. וגם אם תצליח מאוד מסחרית, תמיד יהיה ניתן לומר שהתמסחרת וויתרת על האמנות. בתוך הכאוס הזה, פרס הניתן לך באופן רשמי ולא ניתן לערעור הוא סוג של יתד נאמן. בדיוק כמו תלמיד שחוזר הביתה - ולו פעם אחת בחיים - עם ציון “100" בתחתית המבחן. מה שלא יקרה, את זה כבר לא יהיה אפשר לקחת ממנו.
על הסכין
1. עם כל הכבוד לטעות המביכה, הרגע שריגש אותי יותר מכל בטקס האוסקר היה זה שבו מייקל ג'יי פוקס וסת רוגן נכנסו לאולם כשהם רכובים ב"דלוריאן" - המכונית המיתולוגית מסדרת “בחזרה לעתיד". כולל הנעליים שיודעות לשרוך את עצמן. מהקטעים שממחישים את העוצמה של הוליווד, ואת עומק השליטה שלה בזיכרונות ובחיים של כולנו.
2. היה מביך לצפות בסאגת היש או אין הופעה של קולדפליי בישראל. רגע אחד כריס מרטין מאפשר לעיתונאים לדווח על הביקור שלו כאן, ורגע אחרי ממהר להבהיר שהידיעות על הופעה אינן נכונות. במונחי הופעות גדולות, ישראל היא כבר מזמן לא רפובליקת בננות שצריכה להודות למר מרטין על עצם המחשבה להופיע כאן. הלוואי שהמוזיקה שלו הייתה מעניינת כמו הזיגזוגים.
3. רק לפני כמה חודשים סיפור סינדרלה של לסטר כבש את עולם הכדורגל. כולנו מיהרנו לתאר אותו כהוכחה לכך שלפעמים גם בעולם החומרני ונטול הנשמה שלנו יכולה להגיע קבוצה מחויבת ואותנטית של לוחמים אפורים ולשנות את התמונה. אבל בהווה לסטר מתרסקת, והמאמן שהיה אחראי לנס פוטר. במילים אחרות, סינדרלה זה מקסים, אבל החיים האמיתיים הם בחברת האמא החורגת.