סרטים עלילתיים חדשים רצים כעת בסינמטקים בארץ – מראש פינה, דרך חיפה, תל אביב וירושלים ועד שדרות - וזאת במסגרת הפסטיבל השנתי לסרטים מתוצרת צרפת. דומה שגם מבלי לצפות במרביתם, אפשר לקבוע כי הבולט בסרטי הפסטיבל לשנה זו הוא דווקא סרט התעודה "מסע לקולנוע הצרפתי", שביים ברטראן טברנייה רב־היוקרה. ואין זה עניין של מה בכך. טברנייה צולל במהלך סרטו אל תוך הקרביים של 50 שנות עשייה פילמאית במולדתו, ועושה זאת לאורך של 195 דקות (ובמילים: שלוש ורבע שעות).
קודם שטברנייה הפך באמצע שנות ה־70 לבמאי סרטים (והיה אחראי ליצירות גדולות כמו "דקה לחצות", "הכל מתחיל היום", "תעודת מעבר" ו"חיים אחרים") הוא שימש כעוזר במאי לז'אן פייר מלוויל הגדול, ועוד קודם לכן עסק בביקורת סרטים, חיבר ספרים על אודות הוליווד הקלאסית וגם שימש כאיש פרסום לגדולי הגל החדש, דוגמת ז'אן לוק גודאר, פרנסואה טריפו וקלוד שברול. בקיצור, טברנייה, שנולד ב־1941, חווה בעצמו את אותה מהפכה יצירתית, שעיצבה במשך עשרות שנים את הקולנוע הצרפתי כאלטרנטיבה הרצינית והשפויה לאולפנים המסחריים של הוליווד.
מבחינות רבות דומה "מסע לקולנוע הצרפתי" החדש לסרט התעודה "מסע אישי", שמרטין סקורסזה האמריקאי יצר לפני 22 שנים. בשני סרטים אלה צוללים היוצרים אל תוך זיכרונותיהם ודולים מהעבר את המומנטים הפילמאיים שדרבנו אותם להפוך למי שהם. סקורסזה עשה זאת באמצעות סרטים שבהם צפה בילדותו ובנעוריו בניו יורק; טברנייה עושה זאת בעיקר אמצעות בסרטים שבהם עבד או באמצעות אנשי קולנוע שעמם הייתה לו היכרות אישית.
אם כך, אין פלא שטברנייה עוצר את המסע שלו באמצע שנות ה־70, ברגע שהוא עצמו עבר למדרכה השנייה, והפך ממשקיף על יצירותיהם של אחרים לבמאי העושה סרטים בעצמו. המסע הקסום של טברנייה מתחיל בכמה ענקים משנות ה־30. השחקן ז'אן גבין, למשל, או הבמאי מרסל קרנה. שלא לדבר על ז'אן רנואר. נכון הוא שהללו צברו את נקודות הזכות הראשונות שלהם כשטברנייה עדיין לא נולד, אבל מאוחר יותר במהלך הקריירה הארוכה שלהם הם פגשו בטברנייה הצעיר – מבקר, פרסומאי ופה ושם גם איש צוות באחת ההפקות המאוחרות שבהן השתתפו.
בהמשכו של סרט ארוך־ארוך זה, מרחיב טברנייה ומתעמק גם בקריירות של ז'אק בקר, קלוד סוטה, ז'אן פול בלמונדו, מלוויל וגודאר. העובדה שהוא מצרף את בקר, שהלך לעולמו ב־1960, אל רשימת הענקים באמת, כמו מתקנת עוול מתמשך כלפי יוצרם של סרטים מרטיטים דוגמת "קסדת הזהב", "אל תיגע בכסף זה" או "המנהרה". שם מפתיע נוסף שטברנייה אינו מהסס להצביע עליו כמעצב חשוב של אמנות הקולנוע בצרפת הוא אדי קונסטנטין – שחקן יהודי ממוצא אמריקאי, שעיקר פעילותו הייתה בצרפת. קונסטנטין שהשתלב בהמון סרטי פעולה מסוג ב', מקבל עתה, 24 שנים לאחר מותו, הכרה כאחד הגדולים באמת.
תענוג להתבונן בקטעים קצרים מתוך עשרות סרטים – מ"האשליה הגדולה" ו"החיה שבאדם", דרך "רציף הערפילים", "היפה והחיה" ו"מאדאם דה" ועד "ליאון מורין, כומר" ו"אלפאוויל". לא פחות חשובים מהקליפים האלה הנם קטעי ראיונות לטלוויזיה וכן כתבות ניוז שטברנייה שולף מארכיונים, ויש בהם כדי להבהיר את דמויותיהם של הגדולים ההם, שפעלו בעידן שבו התקשורת הייתה פחות המונית מאשר כיום.
טברנייה, יליד ליון, משמש כיום כנשיא מכון לומייר הקרוי על שמם של שני הקולנוענים הכי חשובים שפעלו בעיר הזאת – האחים לואי ואוגוסט לומייר, שהמציאו את האמנות השביעית ב־1895. טיירי פרמו, שותפו של טברנייה לניהול מכון לומייר (המשמש גם כמנהל הכריזמטי של פסטיבל קאן), סייע לו בבניית המתווה של סרט מקיף וחד־פעמי זה.
ואגב כך: מוזר הוא שהפסטיבל לשנה זו התכחש לסרט "לומייר!", שרץ כעת בבתי הקולנוע בצרפת. "לומייר!" הוא סרט שובה לב שביים פרמו, והוא מכיל אוסף גדול מהסרטים הראשונים בתולדות תבל, שהאחים לומייר צילמו בצרפת, אנגליה, פלשתינה ואפילו בווייטנאם ויפן. ומה יכולה להיות הזדמנות נאותה יותר לחשיפתו לעיניים ישראליות מאשר אירוע המוקדש לסרטים מתוצרת צרפת?
"מסע לקולנוע הצרפתי" מוקרן היום (שלישי) בסינמטק ירושלים, ובשבוע הבא הוא ינחת בחיפה.
"לולו", צרפת 2015
גם "לולו" הוא סרט מתוצרת צרפת, אבל בוודאי שאיננו כזה שיגרום לברטראן טברנייה להעיף לעברו מבט נוסף. ז'ולי דלפי, שכתבה וביימה קומדיה זו, מגלמת בה את הדמות הראשית של אשת אופנה מפריז המתגלגלת לחופשת ספא בעיירת הקיט היוקרתית ביאריץ, ודווקא שם היא נתקלת בגבר גמלוני, בלתי אופנתי בעליל, המצויד באבר זכרות בעל ממדים מרשימים. בשל נתון גופני זה רותמת הפריזאית את הפרובינציאל־עם־הפוטנציאל למיטתה, לסדרה של סטוצים שמאוחר יותר מתפתחת לרומן אוהבים של ממש, כאשר הבבון לכאורה עוקר למגורים בפריז. מסתבר שאותו גבר לא מהוקצע הוא בכלל מהנדס תוכנה מרובה כישרונות, ונוכחותו בדירתה המתוקתקת של הגברת מעלה לילד שלה את הסעיף.
הילד, שקרוי לולו, הוא כבר מפונק בן 19 העוסק בציור, אך את עיקר זמנו הוא מקדיש לסלק מחיי אמא את המחזרים השונים שלה. תחת מעטה תמים פועל השטן הקטנצ'יק בשיטות נבזיות לשמר את האש האדיפאלית שמחממת את יחסיו עם אמו. הסרט "לולו" מתיימר, אם כך, לגשר בין קומדיה בעלת נימות פסיכולוגיות לבין הצחקות בנוסח בורקס, שנובעות מהפערים הידועים החוצצים בין המרכז המלוטש לפריפריה החצי־פראית.
דלפי, המוכרת בעיקר בשל הופעותיה בטרילוגיית הסרטים "לפני השקיעה", "לפני הזריחה" ו"לפני חצות", עושה פה את סרטה השישי כבמאית, ומתברר שעדיין אין לה את זה.
הסרט מתאפיין במגע יד כבד, והוא כושל אפילו באופן שבו מתפקד בעלילה דני בון ("ברוכים הבאים לצפון") - המצליח במצחיקני צרפת לדורותיהם. כאן בון בתפקיד הגבר עם האבר, ואפילו את זה קשה לו להבליט.