אברם בצרות. בניין המגורים שהוא בונה נתקע באמצע. לא זו בלבד שאברם (יובל סגל) נקלע למערבולת פיננסית שבסיסה הוא תזרים מזומנים שלילי, המונע ממנו לשלם לפועלים ולספקים, נופלת עליו צרה לא פחות גדולה: שלושה מהפועלים שתחת פיקוחו, כולם פלסטינים, נפצעו בתאונת עבודה, ופקחי משרד הבינוי סגרו את האתר עד הודעה חדשה. וכעת, מאיפה הוא יגרד כספים להחזיר לכולם?



אברם בצרות גם בחזית הפנימית. כלומר, המשפחתית. זה עתה עברו הוא ודסי אשתו ובנם דורון (עידו זייד), כולו בן 14, להתגורר בדירת החלומות שלהם, שאותה עיצבו בקפידה אוהבת, והנה פתאום דסי נעלמת לה לרומניה לזמן בלתי מוגבל. דסי (אסנת פישמן) היא אחות בבית חולים שערי צדק בירושלים, שמצטרפת למשלחת הומניטרית היוצאת לסייע למוכי גורל במזרח אירופה. במהלך הנסיעה הזו, כך היא מבטיחה לבעלה המבולבל, תהרהר בעתיד מערך היחסים ביניהם.



דורון הצעיר גם הוא אינו טובל בים של אופטימיות. מבוהל מסביבת המגורים החדשה שלו, נוטה הנער להשתין בלילות, ואף פעם לא במקום המיועד לכך. דורון, יש לדעת, הוא הכוכב הבלתי מעורער של נבחרת הכדורסל בחטיבת הביניים שבה הוא לומר, קבוצה שאותה מאמן דולברג (אריה צ'רנר) השמן, המשמש בבית הספר הן כמורה להתעמלות והן כמורה להיסטוריה, ונודעת לכך חשיבות בלתי מבוטלת. ועל כך בהמשך.



ובכן, אברם בצרות צרורות. הנושים צרים על דירתו, הבנק אינו מוכן להקצות לו הלוואת גישור, וגם השותף הבכיר שלו מפנה לו כתף קרה. והרי זהו בדיוק הרגע שבו הזכר הכלוא בתוך האיש הזה אמור להתנער מתנומתו, ולצאת להילחם על הבית - הן במובן המטאפורי של המונח, ובמקרה הזה גם במובן המילולי ממש. בכל מלודרמה אמריקאית זה קורה כך. אלא שאברם לא קורץ כנראה מהחומר המחוספס הזה, ובמקום להחזיר פייט למר גורלו הוא הולך ושוקע, הולך ושוקע, והנה–הנה כבר מפציעה לה אופציית ההתאבדות המוכרת מכל כך הרבה מקרים (אמיתיים או פילמאיים).



בין אב ובן



זוהי תמצית סיפורו של "חדרי הבית", סרטו העלילתי השביעי של איתן גרין, מוותיקי הקולנוענים המקומיים. גרין, ועובדה זו התבלטה כבר בסרטיו הקודמים ("עד סוף הלילה", "אזרח אמריקאי", "הכל מתחיל בים"), הוא יוצר הרגיש למערכות משפחתיות מהוססות, שערעור פנימי בהן מבקע בדרך כלל את חזית הקשרים שבין אבות לבנים.



גרין, וגם עובדה זו מוכרת היטב מעבודותיו הקודמות ("לנה", "זולגות הדמעות מעצמן", "חלומו של הנרי"), עושה סרטים שהטון החיצוני שלהם מונמך במתכוון, והדרמה האצורה בתוכם מוגשת באופן מאופק, כמעט לא ישראלי. מהבחינה הזו, "חדרי הבית" ממשיך את מסורת היצירה של כותב תסריטים מוקפד זה, היודע לרסן כל התפרצות ומרבה לתת כבוד דווקא לתת־הזרמים העלילתיים - אלה שאינם נצעקים בקול רם, אלה שמהווים את חומרי הגלם לפחדי הלילה.



עניין נוסף הוא הכדורסל. גרין, שבעברו שיחק כדורסל ואף שימש במשך שנים כפרשן רדיו לענף ספורט זה, מרבה לשלב את העוסקים בו בעלילות סרטיו. "לנה" ו"אזרח אמריקאי" קדמו ל"חדרי הבית" באופן שבו מוצבת המצלמה מול אותו גיבור סיפור שקליעה מדויקת או החטאה מגדירות אותו כווינר או כלוזר, וכמי שראוי לחיים הגונים או כזה שמעגלי ההצלחה החברתית מדירים אותו מתחומם. לאורך עשרות השנים שבהן גרין עוסק בקולנוע ניתן היה לחוש שהוא לא רק מרבה לעשות שימוש באלמנט ביוגרפי בודד זה, אלא גם נסמך לא אחת על סיפורים משפחתיים שאותם הוא עצמו חווה. על רקע זה קל להתחבר לאופן שבו הוא מתאר את יחסי האב–בן ואל הפריכות הרבה שבוקעת מתוכם.



ביתי הוא מבצרי היא ססמה בריטית עתיקה, שדומה כי אברם נטול חומות המגן מעולם לא הטמיע אותה בדנ"א שלו, ואילו בנו המתבגר דורון עושה במכנסיים כל אימת שהוא כאילו נדרש לחפות על אבא. יכולת התיאור של מערכת תלותית בין שני הגברים המוחלשים האלה, היא הלב הפועם של הדרמה המעולה, האמינה, הנובעת מתוך עצמה, שגרין כה מיטיב לשרטט. בשנים האחרונות מרבים הסרטים המופקים בארץ להתמקד בנוסחה זו, ודי באזכורם של "באבא ג'ון" או "שבוע ויום" או "מעבר להרים ולגבעות", שבכולם קורסת הסמכות האבהית המסורתית.





ככל שהדברים נוגעים ב"חדרי הבית", דומה שגרין חוזר עוד יותר אחורנית בזמן, וסרטו החדש מתכתב לא אחת עם סרטי שנות ה–70: בין שאלה הסרטים "לאן נעלם דניאל וקס" של אברהם הפנר ו"מציצים" של אורי זוהר, שהופקו לפני שבר אוקטובר 73', ובין שזהו "עיניים גדולות", סרט התבוסה הצברית שהופק מיד לאחר הלם מלחמת יום הכיפורים, וגם הוא, לגמרי לא מפתיע, הסתייע בכדורסל כאלמנט מטאפורי על מנת למנף את סיפורו העגום על קריסת טיפוס הצבר שאינו בנוי לשאת את כל העול הגברי.



"זה נכון אתה בסדר, ממלא את החובות/ מביא הלחם, מוריד את הפח, באמת כל הכבוד/ אתה מוציא האישה, נותן לה כבוד, נושא בעול/ רק אל תשכח דבר קטן אחד - שזה עוד לא הכל". זהו בית אחד מתוך "הבלדה על בני פורמן", השיר המלווה את עלילת "עיניים גדולות", שבא להמחיש את האופן שבו עושי הסרט מתצפתים על גיבורו - מאמן כדורסל הקרוי בני פורמן, שכמו כל ישראלי ראוי מצויד בזוג עיניים גדולות ומנסה לקפוץ מעל הפופיק של עצמו. כמו אברם והבניין שהוא ניסה לבנות, והדירה המפונפנת שהוא עיצב לעצמו.



והשיר ההוא ממשיך כך: "וכאילו זה בסדר, העתיד נראה ורוד/ מרחת פה, טייחת שם, שיחקת טוב מאוד/ הצרה איתך, כן, שיש לך, כן, עיניים גדולות/ רוצה הרבה, תמיד הכי הרבה, רק עוד ועוד ועוד". נראה שאברם של גרין נולד עם התכונות האלה בילד–אין, מעין קללה קדמונית שהזכר המקומי נושא על הכתפיים מהרגע שבו הוא מתחיל להתגלח. אין זה מקרה שגרין ממקם את הרגע האינטימי ביותר בין האב והבן ב"חדרי הבית" מול המראה הגדולה בחדר האמבטיה, כשהנער בן ה–14 בוחן את סנטרו ותוהה באוזני אביו אם עליו להתחיל כבר במצוות גילוח.



כתיבה מדויקת



שני ההישגים הבולטים ב"חדרי הבית" הם הדיוק בכתיבה והאופן שבו היא נפרשת על הבד. כלומר, הבימוי המתאפיין בצניעות הומנית, ובאמפתיה אל הדמות המתלבטת, כל דמות מתלבטת. גרין אינו מרשה לעצמו לגלוש לליריות מיותרת, כזו שמדגישה את רחשושי הנפש ורוחניות הנשמה, ולצורך זה הוא עושה שימוש אירוני, סאטירי במידה רבה, בשיעורי מורשת השואה הנהוגים במערכת החינוך הציונית. דולברג, המאמן והמורה להיסטוריה, מתייעד להוליך את קבוצתו לטורניר נערים חשוב שעומד להיערך במינכן, בסמיכות לאתר מחנה הריכוז דכאו. דווקא שם.



לשם הגשמת שאיפות המורה–מאמן, מעין אב אלטרנטיבי, מחויב דורון, כוכב נבחרת בית הספר, להתעלות לדרגה של גבר מנצח, מעין גנרל. והרי אין לנער שום אבטיפוס להיאחז בו לצורך זה. בוודאי שלא אבא אברם הקורס. תעצומות פנימיות אלה, כך עולה, הוא יספיג לתוכו באמצעות שינון חיי היומיום של יהודי אירופה בשנות השואה, שרדיפה והשמדה לא מנעו מהם הכרזת עצמאות למדינה הציונית. העמדה דרמטית זו של הערכים שמהם מורכב בישראל הגבר "הנכון" טובלת כאן ברוטב מפולפל, שבסיסו בהומור גרדומים כובש. לא בכל יום, ובוודאי שלא בכל סרט, מהווה דגם קרטון המתאר את מבנה מחנה הריכוז בוכנוולד כאתנחתא הקומית של הסיפור.



גרין משכיל להנכיח בעלילה את סוגיית הכיבוש באופן מינורי, אך משכנע, כשהוא מעצב כמה דמויות משנה ממוצא פלסטיני, שגורלן מתחבר איכשהו עם אופקי הדיכאון של אברם פושט הרגל. מהבחינה הזו משתלב היטב מיקומו של הבניין, שהקמתו תקועה באמצע באחת משכונות ההרחבה של ירושלים עם האמירה הפוליטית המרומזת. שהרי אצל גרין הדמויות אינן צועקות בקול את השקפות עולמן.



אך לא הכל מושלם ב"חדרי הבית". לצד תצפות מאלף בבלוף הגבריות הציונית, נכשל גרין בכל אלמנט הקשור לבניית הדמויות הנשיות בעלילה. בעיקר בולט הדבר באופן המקרטע - בכתיבה, כמו גם במשחק מול המצלמה - שבו מתפקדת האם דסי, שנוכחותה בסיפור בלתי שלמה ועומדת על בלימה.



ובאותו העניין: אילו יובל סגל, המגלם את אברם, היה משחרר מעט את החבל, ומעניק גם מגע של תשוקה לדמות שהוטל עליו לגלמה, יכול היה הדבר להועיל לתוצאה המוגמרת. די להתבונן במופע הווירטואוזי, אך האפקטיבי, שמרביץ פה יעקב זדה דניאל, המגלם את לויקו - ספק חומרי בנייה, שאברם חייב לו הון - על מנת להבין עד לאילו גבהים יכול היה להתרומם "חדרי הבית". אך גם כך, מדובר באחד מהשיאים של העשייה הקולנועית בארץ בשנים האחרונות.