לבסוף אפילו פול העקשן הסכים למה שג'ון, ג'ורג' ורינגו דרשו מבריאן אפשטיין, המנהל שלהם, כבר חודשים רבים קודם לכן – להפסיק באופן מוחלט את ההופעות החיות של הביטלס. מה ששבר את מקרטני היה אותה משאית קירור להובלת בשר, שבארגז המטען שלה הוברחה הרביעייה הליברפולית אל מחוץ לתחומי קנדלסטיק פארק, האצטדיון בסן פרנסיסקו שבו הופיעה הלהקה בשלהי אוגוסט 1966. אפילו פול, שחיפש קודם כל את אהדת הקהל, נאלץ להודות שפסיכוזת ההמונים כבדה על הלהקה, וכך העניק אישור סופי לעובדה הנחרצת שהביטלס לא ייאלצו עוד להתמודד מול אימת המפגש עם מעריציהם.
סרט התעודה "הביטלס: שמונה ימים בשבוע", המשובץ ברפרטואר פסטיבל דוקאביב שיתחיל מחרתיים, משתדל להתמודד עם הסוגיה המאפילה ב־50 השנים האחרונות על מערכת היחסים בין אמנים מבצעים לבין הקהל המיידי שלהם – האיום המוחשי על שלמותם הגופנית (והנפשית) של האמנים, הנובע בדיוק מאותה פסיכוזה שבגללה הם צוברים את פרסומם האדיר. סוג של הוכחה במעגל ומעין מפלצת הזוללת את זנבה.
הבמאי ההוליוודי רון הווארד ("אפולו 13", "נפלאות התבונה"), שאחראי לסרט דוקומנטרי ארוך זה (137 דקות), המשלב בין קליפים טלוויזיוניים לסרטונים ביתיים שלא נחשפו בעבר, משתדל שלא לשוב ולטחון על הבד את קורותיה של הידועה בלהקות הפופ, ומתרכז בעיקר בתיעוד שנותר מההופעות החיות שלה.
במילים אחרות: מלכתחילה מצמצם הווארד את טווח הסיפור המיידי שלו לשלוש שנים בלבד - בין ההופעה הראשונה המונצחת בסרט, שהתרחשה בנובמבר 1963 במנצ'סטר, לקונצרט האחרון, שהתחולל באותו אירוע אלים בסן פרנסיסקו אשר בעקבותיו התקפלו הביטלס אל תוככי אולפן ההקלטות המוגן שלהם. והרי גם עובדה זו איננה מדויקת במאת האחוזים, שהרי כל ביטלמניאק יודע כי בינואר 1969 טיפסו ארבעת המופלאים אל גג בניין אולפן ההקלטות שלהם והרביצו משם הופעת חינם שתועדה עבור הסרט "שיהיה". מובן שהווארד אינו מחמיץ את שילוב החומר המנציח גם הופעה מאולתרת זו.
מי שמאיזושהי סיבה נעלמה עדיין אינו יודע, ובכל זאת שואף לדעת הכל על הביטלס, עלול להתאכזב למראה המידע החזותי המועבר בסרטו של הווארד. מצד שני, כל המתעניינים בהתנהגות העדר של ההמון, שהיא תוצר מובהק של תפיסת המודרניזם ושל חוויית המאה ה־20 ובהכרח נגזרת מתופעת הרוקנרול, יוכלו למצוא בסרט זה המון הוכחות לפחדיהם. מה שהופך את "הביטלס: שמונה ימים בשבוע" קודם כל למסמך פסיכולוגי בעל ערך מוסף.
"אוסטרליץ"
כידוע, לא כוכבי הרוק הם שהמציאו את פסיכוזת ההמונים. בגרמניה של ראשית שנות ה־30 נמצא מי שהקדים אותם בשכלול המערכות לליבוי יצרים אלימים באמצעות טכניקות אודיו־ויזואליות, ועל כך בספרי ההיסטוריה העוסקים במקורות ההשקפה הנאצית. סרט התעודה "אוסטרליץ" שהכין סרגיי לוזניצה, שכלול אף הוא ברפרטואר דוקאביב השנה, בא להתבונן בשרידים האילמים של אותה התפרצות כמו שטנית, שמניפולציות ותכנון מוקדם ומדוקדק עמדו בבסיסה.
לוזניצה האוקראיני, מגדולי הדוקומנטריסטים בדורנו ("בלוקדה", "ארטל", "בית חרושת"), הציב מצלמות בתוך שרידיו של אתר מחנה הריכוז זקסנהאוזן שבקרבת ברלין, ובאמצעותן השקיף על תיירי הזיכרון שבאים להתרשם מהמוצגים שנותרו במקום, האמורים להדגים את תעשיית הרוע בשיא כוחה.
לוזניצה לא מראיין אף אחד, ואינו טורח ללמד את הצופים דברים חדשים. הוא כמו זבוב זבל הנתלה על גדרות מחנה הריכוז ומתבונן בתיירים המשוטטים, מצלמים, מתצפתים, מתבדחים, מאזינים ומקליטים את הרשמים שלהם. במקום דברי הסבר, כמקובל בסרטי זיכרון, מציף לוזניצה את פסקול הסרט ברחשים וקולות רקע הבוקעים מהמקום ההומה. הרושם העולה למראה החומר המצולם הוא שהמוצגים האילמים הם אלה שמתבוננים באנשים המציצים אליהם, ולא להפך.
דומה כי מטרתו של לוזניצה הייתה לחשוף את חוסר המטרה של התיירים, שמגיעים לזקסנהאוזן כדי לתפוס סלפי עם הקרמטוריום ולהצטלם בקבוצות עם השלט "ארבאייט מאכט פריי". היעדר הרובד הדידקטי הוא שמעניק את העוצמות הפנימיות ל"אוסטרליץ". כל זאת, בצירוף האסתטיקה המוקפדת של הקולנוען המיומן – צילום מונוכרומטי, תנועה מבוקרת בתוך הפריים המצטלם, שימוש בסאונד כאמצעי ליצירת מתח, קומפוזיציות פיוטיות – הופכים את "אוסטרליץ", שלכאורה אין בו כלום, לחוויה עם קתרזיס.
"קרל מרקס סיטי"
עם סיום מלחמת העולם השנייה, הפך אתר זקסנהאוזן את מטרותיו, והיה למחנה מעצר שבו כלאו אנשי הצבא הסובייטי המנצח את הנאצים המובסים. ההיסטוריה המזגזגת של המאה ה־20 לא המתינה זמן רב מדי עד שגם הסובייטים ועושי דברם ראשי המפלגה הקומוניסטית של מזרח גרמניה העתיקו מקודמיהם את מגוון הטכניקות להטלת טרור פיזי ונפשי על האוכלוסייה. המשרד לביטחון הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית, המוכר יותר בכינוי שטאזי, ביצע הלכה למעשה את העבודה הזאת באמצעות 92 אלף עובדיו הקבועים, שהסתייעו ב־200 אלף מלשינים מרצון ושלא מרצון.
"קרל מרקס סיטי", גם הוא משולב בדוקאביב, הנו סרט שהכינה הקולנוענית האמריקאית פטרה אפרליין (עם בעלה מייקל טאקר), והוא מנסה לחולל על הבד דבר דומה למה שלוזניצה עושה ב"אוסטרליץ"; בדיקת עוצמות הזיכרון ההיסטורי ויחסיותן בכל הקשור לאמת "האובייקטיבית". אפרליין, ילידת מזרח גרמניה, שעקרה לאמריקה בתחילת שנות ה־90, מיד עם נפילת המשטר הקומוניסטי, נזעקת בחזרה לעיר הולדתה קמניץ, כדי להתמודד עם חידת התאבדותו של אביה בשנת 1999.
מתברר שקודם התאבדותו הוצף האב המנוח במכתבי סחיטה, שאיימו לגלות כי שימש בעברו כמלשין של השטאזי, והוא לא עמד בלחצים האלה. בעיר קמניץ, שבזמן השלטון הקומוניסטי כונתה "קרל מרקס שטדט", ישבה אוכלוסייה בת רבע מיליון איש, ואלה הניבו מתוכם לא פחות מ־12 אלף מלשינים, שצוידו בידי השטאזי בשיטות מגוונות של צילום, האזנה והעברת מידע על אודות שכניהם. במהלך חקירתה מעלה אפרליין כי למרות הניסיון של השטאזי להשמיד את הארכיונים שלו, נותרו עדיין 41 מיליון כרטיסיות מעקב, המאופסנות במדפים המתפרסים על פני אורך כולל של מספר קילומטרים.
נכון הוא שהגילויים הסנסציוניים של אדוארד סנודן על אודות המעקב המקיף שמנהל הממשל האמריקאי כנגד אזרחי החופשית במדינות תבל כמו מגמדים את האימה הבוקעת מתוך הממצאים המוצגים ב"קרל מרקס סיטי". אך תמיד רצוי לקבל את התזכורת שפרנץ קפקא וג'ורג' אורוול ידעו על מה הם כתבו, גם אם הם הקדימו את זמנם.
פסטיבל דוקאביב 2017, 11.5־20.5, בסינמטק תל אביב וברחבי תל אביב