"נרודה": האם משורר הוא סך כל חייו או סך כל שירתו? הסרט "נרודה" המספר על אודות המשורר הצ'יליאני פבלו נרודה, שהוענק לו ב–1971 פרס נובל לספרות, מוקדש כולו לעיונים מקיפים בסוגיה ארס–פואטית זו. למען האמת, אין זו הפעם הראשונה שבה פרשיית חייו המסוכסכת והאופן שעניין זה השתקף ביצירתו של נרודה, מעסיקים את המדיום הקולנועי, שהקדיש לכך לא מעט סרטים. הזכור מכולם הוא הסרט המצליח "הדוור" (1994), עם פיליפ נוארה ומאסימו טרואיזי בתפקידים הראשיים, שתיאר מערכת יחסים מלבבת שפרחה בין נושא מכתבים כפרי מאיטליה לבין המשורר המהולל מצ'ילה, בתקופה שזה גלה מארצו; כלומר, בשלהי שנות ה–40 ובראשית שנות ה–50 של המאה הקודמת.
גם "נרודה" החדש מטפל באותה גלות שנכפתה על המשורר ב–1948, לאחר שהמפלגה הקומוניסטית, שהוא היה מנציגיה הבולטים בפרלמנט בסנטיאגו, הוצאה אל מחוץ לחוק. "נרודה", שביים פבלו לארין, נפתח בנאום נודע שנרודה נשא בסנאט הצ'יליאני בינואר 1948, ובו תקף את נשיא צ'ילה גבריאל גונזלס וידלה, ששנתיים קודם לכן נבחר בתמיכת הקומוניסטים, אך במהלך כהונתו נכנע ללחץ האמריקאי, וצירף את ארצו כצד לוחם במלחמה הקרה כנגד סטלין ומדינות הגוש הסובייטי. בעקבות נאומו נרודה ירד למחתרת, התחפר למעלה משנה בדירות מסתור שהוכנו עבורו על ידי המפלגה, ובמהלך 1949 הדרים עד לקצה הדרומי של צ'ילה, ובמבצע מסוכן חצה את הרי האנדים המושלגים ומצא מקלט בארגנטינה הסמוכה.
לכאורה, עלילת סרטו של לארין טווה את סיפור המעשה הזה, אלא שהכל בה הוא בבחינת המצאה של תסריטאי. נכון הוא שנרודה נאלץ לצלוח את התלאות המפורטות לעיל, אך לא נכון הוא שהדברים התרחשו באופן שבו מתאר אותם לארין. כאן המקום להוסיף לדיון את הנדבך הפוסט־מודרניסטי הגורס: מה זה בכלל חשוב אם זה קרה או לא, שהרי מיתוס הוא מיתוס הוא מיתוס. ואלה מבין הקוראים ששולטים בקורות חייו של נרודה מוזמנים להוסיף טיעון נוסף - גם האירועים הנחמדים כל כך המתוארים בסרט "הדוור" כלל לא קרו, ובכל זאת מדובר שם בסיפור ששואב השראה אמנותית ממפעל חייו של נרודה.
נרודה שנולד ב–1904 החל לכתוב שירה בגיל 10, ואת הרב–מכר האדיר שלו "עשרים שירים על אהבה ומזמור אחד של ייאוש" (20 מיליון עותקים!) הוא פרסם בהיותו בן 20. כשהיה בן 23 הצטרף נרודה לשירות הדיפלומטי של מולדתו, ושימש כקונסול בבורמה, בהודו, בציילון, באינדונזיה, בסינגפור, בפריז ובמקסיקו. עם חזרתו לצ'ילה ב–1943 הוא הצטרף לקומוניסטים, והשאר כבר מוכר לאלה המתמצאים בנפתולי הפוליטיקה, כולל העובדה שתמך באופן עקבי במנהיג השמאל סלבדור איינדה, שנבחר לנשיאות צ'ילה ב–1970 (לאחר שנכשל קודם לכן בשלוש מערכות בחירות רצופות).
עם כניסתו של איינדה לתפקידו הוא מינה את נרודה, שרבים סבורים שהוא גדול המשוררים שכתבו אי־פעם בספרדית, לשגריר בצרפת. נרודה מת בספטמבר 1973, תריסר ימים לאחר שקלגסיו של הגנרל אוגוסטו פינושה רצחו את איינדה. קיימות עדויות לא מעטות הגורסות שהמשורר עצמו חוסל על ידי שליחיו של פינושה.
לארין, מי שביים את "לא" (שעסק ברודנות של פינושה), ולאחרונה גם את "ג'קי" (שעסק בג'קלין קנדי), יוצא מתוך הנחה שיצירת אמנות, אפילו אם היא בדויה, משקפת היטב לא רק את עצמה, אלא גם את תקופתה. לכן "נרודה" שלו בנוי סביב ציר של אירועים אפשריים, ולאו דווקא כאלה המתועדים לשביעות רצון חוקרי ההיסטוריה. מעשה האמנות, על פי לארין, אינו חייב בדיוק מקסימלי, אך יש בו כדי ללמד ולהצביע על כיוון התחוללות הדברים.
לכן "נרודה" בנוי כסיפור מרדף, שבו קצין משטרה ושמו אוסקר פלוצ'ונו, שהנשיא האכזר וידלה מינה למשימה זו, רודף עד חורמה אחר הציד שלו - המשורר בעל הטבע הלוהט, כאילו אנחנו כעת עמוק בתוך עלילת "עלובי החיים" מאת ויקטור הוגו, וכאילו מדובר בז'אן ואלז'אן ובנמסיס שלו, רב השוטרים ז'אבר. הבעיה היחידה בכל הקשור לסרט של לארין היא שפלוצ'ונו מעולם לא היה, והוא פרי המצאה של יוצרי הסרט, או ליתר דיוק רשע כזה שמקנן בדמיונו של המשורר, ובכך מכשיר אותו למלא את דמות הצדיק.
לארין (והתסריטאי שלו גיירמו קלדרון) מתיכים את חייו ויצירתו של נרודה לגוש מיתי אחד, ויוצרים יחסים של זיקה הדדית בין היצירה לבין ההשתקפות שלה במציאות. בכוונה תחילה מהפך הסרט את מערכת היחסים הזו; במקום שהמציאות תשתקף בעבודת האמנות של המשורר, מעניק לארין לפיקציה את זכות הבכורה, ולאחר מכן מתאים לה את האירועים כפי שקרו–או–לא–קרו במציאות. זהו תהליך מתעתע למדי, שבוודאי יכול למצוא לעצמו כעת אוזן קשבת בסביבת הבית הלבן בוושינגטון, שם פותחה לאחרונה תיאוריה לא שונה בהרבה, שבסיסה הוא בפייק ניוז המגונה.
ובכן, נרודה חובב החיים הטובים, הנשים הצעירות והיין המשובח, חי ופועל הן בתוך ההוויה הפיקטיבית של יצירתו, והן בין כותלי המרתפים ודירות המסתור, שבהן הוא ואשתו נאלצו להתחבא. מערכות יחסים מסוג דומה - פיקציה, יצירה, מציאות - מתוארות אפילו ב"שמונה וחצי" של פדריקו פליני, וכאן ב"נרודה" הדברים יכולים היו להיות הרבה יותר מוצלחים אילו לארין לא היה מכתיב לסצינות השונות שילוב תפל במקצת של תיאטרון גרוטסקה ומופע מריונטות. גיבורי הדרמה - הרודף הקריקטוראלי, והנרדף הססגוני עד זרא - מייגעים במידה רבה, וגם הופעתם הדחלילית משהו של השחקנים לואיס גנקו וגאל גרסיה ברנל, המגלמים בהתאמה את נרודה ופלוצ'ונו, אינה תורמת לעיבוי הדמויות.
פה ושם משכיל לארין, בסיוע הנדיב של צלמו הקבוע סרג'יו ארמסטרונג, לעצב סצינות חלומיות, שבהן הפיוט החזותי גובר על המניפולציה שבתסריט. כאלה בדיוק הן הסצינות החותמות את הסרט, שמתחוללות במעבר הגבול ההררי הקפוא שבין דרום צ'ילה לארגנטינה. בסצינות אלה מצליח לארין ללטש את הפן המיתי ולהכפיף את המציאות ההיסטורית אל הדמיון של המשורר. חבל שרוב הסרט אינו נוסק לרף ההבעה הצלול הזה.
"תחושה של סוף"
סיפורים שאותם אנחנו מספרים לעצמנו. בהיעדר מדד אובייקטיבי, כל אחד הוא הפרשן ההיסטורי של חייו, ועל כך כתב הסופר הבריטי ג'וליאן בארנס את ספרו "תחושה של סוף", שזיכה אותו לפני שש שנים בפרס מאן בוקר הנכסף. בזיכרונו של פנסיונר לונדוני צף ועולה מעשה שהיה בעברו. כעת, 40 וכמה שנים מאוחר יותר, הוא נדרש להתעמת עמו מחדש, ולגלות עד כמה לא ידע כלום על עצמו ועל סובביו, ועד כמה הרשה לעצמו לתפוס טרמפ על כנפי הדמיון שלו. מי אם כך, תוהה בארנס, הוא זה שעורך עבורנו את הזיכרון שלנו, ומחליט איזה מהסיפורים שאנו בודים יקבל עדיפות, ואיזו מהמעשיות שאנחנו ממציאים תטויח, וכמו תיוולד מחדש עם עור רענן וללא חספוסים טורדניים.
ריטש באטרה ההודי, שסרטו הראשון "לאנץ' בוקס" (2013) הניב בשעתו תשואות חן־חן מנומסות מכיוונם של מבקרי סרטים מערביים, מקבל כאן הזדמנות לטוות סרט הבנוי במתכונת בריטית בדוקה - מאופק, מאוזן, משוחק היטב - הנשען על הטקסט של בארנס. הפנסיונר בגרסת הסרט הוא ג'ים ברודבנט, שמתבשר יום אחד כי מישהי שהכיר פעם כשהיה סטודנט הורישה לו יומן אישי שכתב מישהו שאותו הכיר אפילו קודם לכן, בתקופת לימודיו בגימנסיה.
מסוקרן מהירושה המשונה, עושה הפנסיונר כמיטב יכולתו על מנת לשים יד על היומן הזה. אלא שאז מסתבר לו כי הבת של המנוחה שהורישה לו את מה שהורישה מסרבת לתת את המגיע לו כחוק. הבת, ורוניקה שמה, אינה אלא גרסה מבוגרת של הנערה שהוא עצמו היה מאוהב בה ארבעה עשורים קודם לכן. במגמה לקדם את קבלת הירושה, נאלץ הפנסיונר להיפגש מחדש עם אשת העבר הזו, ומכאן ואילך מתחילים הדברים להסתבך מעט.
בעצם, שום דבר אינו מסתבך, חוץ מהנחות היסוד המוטעות, שלאורן חי אותו פנסיונר כל כך הרבה שנים, שבמהלכן הספיק להינשא, להוליד בת, להתגרש, ואף לפתוח חנות למסחר יד שנייה במצלמות לייקה מעוררות געגוע מתוק אל אותו עבר נוסטלגי, גם אם מכאיב. באטרה מוליך את בכורתו הבריטית
במשעולים כבושים, שנסללו היטב על ידי מורשת הסרטים, הסדרות והדרמות מבית היוצר של בי–בי–סי, שאחראי גם להפקת סרט זה. "תחושה של סוף"
אינו מצטיין דווקא באופקים רחבים, אלא יודע לעשות פעם נוספת את מה שעשו לפניו עוד ועוד בריטים, וכאלה ששואפים להיחשב לכאלה.
אמרתם בריטים, אמרתם משחק מוקפד, מסוגנן, מרומז, אבל גם כזה שתלטני בפאסיב–אגרסיב שלו. המשימה העיקרית הזו מופקדת אצל ברודבנט, שעושה גם הפעם את מה שהוא עושה תמיד - אמין, מכמיר לב, מעורר אמפתיה. הוא הפנסיונר שלומד הכל מחדש. ורוניקה, ההיא שמגיחה מן העבר על מנת ללמד אותו לטרוף מחדש את קלפי הזיכרון, הינה שרלוט רמפלינג. גם היא עושה פה את מה שהיא עושה תמיד - מלוטשת, חידתית, על סף הקינקיות.