"הנערה האלמונית" קוצר בעקבות הביקורות, אך הפך בלתי מובן

במרכז הסיפור הנוכחי מוצבת דמות אחת בלבד - ג'ני דאוון שמה, והיא רופאה צעירה העובדת במרפאה קהילתית באחד מפרברי העיר התעשייתית הגדולה ליאז'. רופאה נעימת סבר, ובה בעת קפדנית למראה, המסורה היטב לפציינטים שלה - אמהות מודאגות, פנסיונרים, אלמנות והמון מהגרי עבודה מאפריקה. ערב אחד, השעה הייתה שמונה וחמישה ודלתות המרפאה כבר נסגרו, נשמע צלצול ומצלמת האבטחה המוצבת במקום תיעדה נערה צעירה, שחורת עור, מבוהלת למראה, המבקשת כניסה למקום הנעול. ז'וליאן, הסטודנט המתמחה שעבד אז לצדה של דוקטור ג'ני, התכוון לגשת ולפתוח את השער, אך הרופאה פקדה עליו שלא לעשות זאת. גם את הנזקקים, היא פסקה, יש לחנך כי צריך לכבד את פרטיותם של רופאי המרפאה.

למחרת בבוקר, על שפת הנהר, אספה המשטרה את גופת אותה נערה שחורה, שהרופאה מנעה ממנה טיפול. אלמונית, ללא תעודה מזהה עליה, וללא מישהו שבא לדווח על היעלמותה, מונחת הגווייה בחדר המתים העירוני כאשר ג'ני נתקפת ברגשי אשם כבדים. שהרי אילו לא הייתה בולמת את הסטאז'ר ז'וליאן, הנערה נטולת הזהות הייתה פוסעת אל פנים המרפאה, מקבלת את הסיוע הדרוש, והיא וגם הרופאה היו ממשיכות בחייהן השגרתיים.

אחוזה בבקשת כפרה ומחילה יוצאת הרופאה למסע חיפוש אחר זהות המנוחה, ואחר הסיבות שהביאו למותה. פה רמז רפה, שם הבהוב לאיזושהי אמת מוסתרת, ולאט–לאט הולכת ומתגבשת דמות מטושטשת של מהגרת לא חוקית, כבת 18, שנתנה שירותי מין לזכרים באזור, ובאחד ממפגשי הניצול הללו מצאה את מותה. כמו בתוך פצע מדמם, הרופאה הצעירה נוברת ודוקרת ומשתדלת להוציא החוצה את המוגלה החברתית, את הסתרת אורחות החיים של המהגרים השקופים מאפריקה.

שוטרי השכונה מתרים בה, בד"ר ג'ני, שתחדל מחקירתה הקדחתנית, אך היא, כמו אחוזת אובססיה, מוסיפה להתמקד במשימה שהטילה על עצמה. כל זאת, במגמה למצוא כפרה לחטא הקדמון שלה, שהתבטא, על פי הבנתה, בהסתרת הפנים כלפי מי שביקשה סעד ועזרה מידה הלא מושטת.

עוצמתו של הסרט היא באינטנסיביות שבה הוא מתאר את מאמצי הגאולה העצמית של רופאת הקהילה, שהיא כביכול הקורבן בסיפור הזה. וזו גם חולשתו העיקרית של "הנערה האלמונית". הרופאה, הבלשית מטעם עצמה, כמו מתקלפת מכל פעילות אחרת ומרוכזת רק בחקירה, כאילו אין חיים מסביב; כאילו לה עצמה אין אישיות, אין חיים פרטיים, אין אופקי קיום או שאיפות מקצועיות ופרטיות. הכל מנותב אך ורק לגילוי זהות האלמונית המונחת בחדר המתים.

בגרסתו הארוכה יותר של הסרט, זו שהוקרנה אשתקד בקאן, הפכו פרטי החקירה הבלשית לנדנוד אחד ארוך, שכבר טיפס על העצבים והניב (לפחות אצל המבקרים) תגובות של קוצר רוח. בגרסה המקוצרת, זו המוקרנת כעת, זה עובד הפוך. צמצום היריעה העלילתית ודחיסת פעילות הבילוש החובבני של הרופאה אל תוך סד סיפורי מגביל, הופך חלק מהמעשים שלה לבלתי סבירים, כאלה הלוקים בקוצר נשימה סיפורי. ואם לתמצת את הטיעון הזה לסלוגן קליט: הארוך העיק, הקצר בלתי מספק. המסקנה: לא בזה טמונה חולשתו (היחסית) של הסרט, אלא בהיעדר סיפורי משנה אמינים, שאמורים היו לעבות את אישיותה של הדמות הראשית, ואת תיאור הנסיבות שהניעו אותה לצלול לתוך אובססיית החתירה למחילה.

מובן וברור לכל שלא את הדארדנים צריך ללמד איך בונים תסריט מאוזן. הם הוכיחו את גדולתם בתחום זה בחופן הסרטים עטורי הפרסים שלהם. גם בעבודתם הנוכחית הם משתדלים לפתח מעין סיפורי משנה תומכים, אך אלה מבליחים בחטף על הבד, ונראים כאילו בוצעו ללא תשומת לב מספקת מטעמם של היוצרים.

נקודה כאובה נוספת היא שיתופה של אדל האנל בתפקיד הראשי. אומנם שחקנית צעירה זו, שכבר הספיקה לעבוד עם פיגורות פילמאיות כמו אנדרה טשינה, ברנאר בונלו או קתרין קורסיני, עושה פה עבודה סבירה למדי. אך כנגדה ניצבת עצם ההחלטה האסטרטגית שהדארדנים קיבלו על עצמם לפני מספר שנים - שיבוצן של שחקניות ידועות מדי לתפקידים הראשיים בסרטיהם.

בעבר נודעו האחים דארדן בגיבוש צוות שחקנים אלמונים יחסית, שהובילו את סרטיהם. שחקנים אלה שידרו חספוס של מתחילים ביחד עם אמינות ריאליסטית. השינוי בגישה של הקולנוענים הבלגים נרשם ב–2011 כאשר ליהקו את ססיל דה פראנס הנודעת לתפקיד הראשי ב"הילד עם האופניים". מאוחר יותר שבו על הטריק הזה גם ב"יומיים ולילה", שבו גילמה מריון קוטיאר - בוודאי כוכבת סרטים ברמה העולמית העליונה - את הדמות המובילה. וכעת הגיע תורה של אדל האנל, שעושה בעת האחרונה את דרכה המקצועית במעלה הקריירה האירופית. היתרון המסחרי בהישענות על שמן מושך הקהל של הכוכבות המוכרות מתגמד לנוכח האפקט המקביל של הכרסום בממד האמינות של הסיפור.

וכך נותר "הנערה האלמונית" רק עם קלף מנצח אחד, מהסוג שפרסם בעבר את הדארדנים - עבודת המצלמה. גם הפעם רקח אלן מארקון, המצלם בקביעות את סרטיהם, עבודת מצלמה תזזיתית, העוקבת ומרחרחת ובולשת וחודרת בעצבנות אל כל אותם פתחים אפלים שהרופאה–בלשית משתחלת אליהם. אל הצלם הקבוע שלהם צירפו הדארדנים גם מספר שחקנים שבדרך כלל מהווים מסד לליהוק סרטיהם - ג'רמי רנייה ואוליבייה גורמה, שמפציעים לרגעים על הבד בתפקידי משנה אפקטיביים.



"רופא הכפר"
הרופא חולה. כן, פרנסואה קלוזה הסימפטי, המגלם דמות של רופא משפחה החי בתוך קהילה חקלאית כפרית, סובל מגידול במוחו, וקשה לדעת כמה זמן הוא עוד יוכל לשאת בעול תפעולה של המרפאה האזורית שלו. על פי עצתו של קולגה, מנהל מחלקה בבית חולים מקומי, מסכים קלוזה לקלוט תחת חסותו רופאה מתחילה, שמתמקמת בכפר על מנת לפתח מעין קריירה אלטרנטיבית לחיים הזוהרים כביכול, שהם מנת חלקם של מומחי הרפואה העירוניים.

קודם שתומא לילטי, מי שביים את "רופא הכפר", התמסר לעיסוק בסרטים הוא שימש כרופא משפחה. על פי עדותו, חלק ניכר ממה שקורה על הבד בסרט הזה מבוסס על ניסיון החיים האישי שלו. רופא כפרי, בניגוד גמור למקבילה האורבנית שלו, חייב קודם כל להצטייד ולהצטיין במידה מרובה של סבלנות כלפי הפציינטים שלו, שחלקם הגדול סר אל מרפאתו שלא על מנת לזכות בייעוץ רפואי הולם, אלא בשל הרצון לקבל מעט תשומת לב.

פילוסופיית החיים של קלוזה ("דקה לחצות","אישה גיהינום", "מחוברים לחיים"), או ליתר דיוק של הדמות שאותה הוא נושא כאן על גבו, היא פשוטה: בניגוד לרופא העירוני, המחויב קודם כל באמות מידה מקצועיות, הרי שהרופא הכפרי הוא בראש ובראשונה סוג של פסיכולוג, או ליתר דיוק תחליף כומר, שכל כפרי מתרגל להתוודות בפניו. האם גם מריאן דניקור, המגלמת את הרופאה המחליפה, תהיה מסוגלת לכך? למעשה, זהו בסיס הקונפליקט הדרמטי הטבוע בסרטו לילטי.

סיפור המעשה די רפה. גם ההישענות על מחלת הסרטן התוקפת דווקא את הרופא הטוב היא די מפוקפקת. מה שמציל את הסרט משיממון של ממש הינה עינו של הקולנוען המופנית אל הג'סטות הזעירות, הלא מורגשות כמעט, שבאמצעותן מתקשר קלוזה עם חבר מטופליו - מגדלי פרות, מטפחים של עצי פרי, חקלאים החורשים את האדמה ונפגעים מלהב המחרשה. כך גם ישישים הקמלים בחשכת ביתם, וגם נער אוטיסט החי למעשה את הימים הרחוקים של קרבות מלחמת העולם הראשונה, כמפלט מחייו הלא פשוטים בכפר בן זמננו.