רותם אבוהב ונטע ריסקין לא מצילות את "להציל את נטע"

ארבע אמהות. שתיים הן חד–הוריות, שלישית נשואה שלא באושר, והרביעית טרם מימשה את פוטנציאל ההורות שטמון בגופה; היא בעיצומם של טיפולי הפריה. ארבע אמהות, כמה צאצאים, ולכאורה סלולה פה הדרך לעיצובה של מלודרמה שעיקרה מתמצה בשרטוט מערכות יחסים משתנות בין אמהות ובנותיהן, בין מצבי חרדה למומנטים של אושר והתעלות. 

אבל לא. עיקרו של הסרט מופנה דווקא להתבוננות בקשר הגלוי והסמוי שבין ארבע האמהות הללו לבין גבר חידתי. למעשה, אין זה גבר אחד כי אם ארבעה גברים נפרדים. כלומר, זהו אותו בן אדם, אלא שהוא מתגלה לכל אחת מהן בפאזה אישית נפרדת, ולעתים גם במראה חיצוני שונה. הוא נטע, הן כל השאר.

 

אומנם "להציל את נטע" הוא שם הסרט, אך לעתים נראה כי זהו שם אירוני, משום שנטע צץ בכל פעם שבה צריך להיחלץ לטובת הנשים החרדניות, שאמורות כביכול להציל אותו. נשמע מסובך? בסרט זה סתום עוד יותר. הנה ניסיון לפרק את "להציל את נטע" למרכיביו העלילתיים. כאילו. נטע, גבר נשוי, שאשתו נטלה ממנו את בנו ונטשה את ביתם המשותף, אשר נטוע במושב מלבלב. הוא חי לו במרתף מסתור שמישהו, מן הסתם אחד מחבריו הוותיקים, העמיד לרשותו, והוא מפציע אל לב עלילת הסרט בסצינה המתרחשת במשרד קישור של מילואימניקים. הוא מגיע לראיון אישי עם בקשת שחרור משירות מילואים פעיל.

 

במבט חטוף נראה שהוא אכן אינו מתאים למלא פקודות, לאחוז בנשק, לשמור על קו גבול. גבר מעורפל, מוזנח ובעל דיבור ממולמל. בהמשך הסרט, שמחולק לארבעה סיפורי משנה, נטע שב ופוקד את הבד כל אימת שאישה זקוקה לשיפוצניק או למתקן נעליים. במיוחד הוא חזק בכל הקשור להדבקת עקבי נעליים רופפים ובחיזוק סוליות סוררות.

למעשה, הופעותיו המעין–פלאיות של נטע מול הנשים השרויות בסיטואציה משברית כזו או אחרת מזכירות במקצת את הדמות החידתית, בגילומו של טרנס סטאמפ, שהובילה לפני חמישה עשורים את עלילת "תיאורמה", סרטו המהולל של פייר פאולו פזוליני. אך ישנו הבדל עקרוני בין שתי הדמויות הגבריות, ואולי מעט נשיות, הללו: אצל פזוליני ברור כי מדובר במטפורה לישו הצלוב ולרעיונות הנגזרים מתורת ההקרבה שלו. לעומת זאת, בסרט הישראלי החדש כלל לא ברור מה מתחבא מאחורי הסמל המכונה כאן "נטע".
 

"להציל את נטע" הוא סרט–קונספט. כלומר, יצירה שבמרכזה מוצב רעיון, ואין זה משנה כרגע מהו אותו הרעיון, שתקפותו נבחנת מארבע זוויות סיפור שונות. הרעיון הזה, בין שהוא דתי, אידיאולוגי או אסתטי, אמור להיות בהיר ומשכנע. כאן, ב"להציל את נטע", הוא מצטייר בעיקר כמתעתע, חמקמק כמו זהותו של הגבר ושמו נטע. מה שוודאי אינו תורם לאיכות המוגמרת של הסרט.

 

סיפור ראשון מעמת בין אחראית על מרכז אבחון פסיכולוגי של צה"ל (רותם אבוהב) לבין כאבי הבטן הקשים, אולי פסיכוסומטיים ואולי לא, שפוקדים את בתה הקטנה. סיפור שני עוקב אחר צ'לנית במצב חרדתי (נעמה ארלקי), המתמכרת לטיפולי הפריה שמעלים בה ספקות בעניין כשרותה לשמש כאם. בסיפור השלישי ניצבת אישה נשואה ולא מאושרת (עירית קפלן) במצב ביש, כשאינה מצליחה לבשר לילדיה על משבר משפחתי מתקרב. חותם את מסכת הדברים סיפור רביעי המעמת ישראלית נרגזת המתגוררת בניו יורק (נטע ריסקין) ושמצבה המשפחתי מורכב: זה עתה נפטרה אמא שלה, ועליה להחליט בתוך יממה מה יעלה בגורל אחותה (נוריה דינה לוזינסקי) הלוקה בפיגור. אם להידרש שוב לפזוליני, הרי שאלה הם באמת מצבים שבהם ישו יכול היה לעזור הרבה יותר מאשר אותו טיפוס סתום ששמו נטע (בני אבני). 
 

ניר ברגמן, שהתמודד בעבר עם משברי משפחה, מצבי אבלות וצער גידול ילדים (בסרטיו "כנפיים שבורות" ו"הדקדוק הפנימי"), מסתמך הפעם על "ברזל", ספר מאת ערן בר–גיל, שאף שיתף פעולה עם הבמאי בהעתקת הספר למתכונת של תסריט. כנגזר מפירוק הסרט לארבעה סיפורים, בחר ברגמן לצלם כל אחד מהם בעונת שנה שונה - מהחורף ועד הסתיו, דרך האביב והקיץ. על ביצוע משימה מורכבת זו הופקד, ובהצלחה חלקית, הצלם הגרמני לוץ רייטמאייר, שבעבר צילם לברגמן את סרטו "יונה" שהתמקד בקורות חייה של המשוררת יונה וולך.