שתי תרומות עיקריות ניתן לזקוף לזכותו של דובר קוסאשווילי; האחת בחזית הפנימית־ישראלית, האחרת בחזית הבינלאומית. קוסאשווילי היה הראשון שזיהה את תהליכי האטומיזציה של החברה בישראל, תהליכים שפירקו את הלכידות הציונית לאוסף של שבטים ועדות. קוסאשווילי, ומדובר בעיקר בסרט הביכורים שלו "חתונה מאוחרת" (2001), השכיל לרתום את האבחנה החברתית שלו לצרכיו האסתטיים ולייצר בגוף הסרט שורה של הנגדות תרבותיות ואתניות, שלפני עשור וחצי היו רלוונטיות מאוד למדינה שאז החלה להתמודד מול תופעת הפוליטיקה של הזהויות.
בחזית הבינלאומית זוהה "חתונה מאוחרת" כמבשר של משב רוח מרענן, שהפך למשך כמה שנים את תעשיית הסרטים הישראלית לנקניקייה לוהטת בעולם פסטיבלי הקולנוע. הצלחתו בראשית המאה ה־21 של הסרט הזה פתחה דלת רחבה לשורה של הפקות מישראל שגרפו כבוד רב, לעתים אפילו מוגזם, במהלך החשיפה הבינלאומית שלהן. עד כאן על הצד החיובי שבפעילות הפילמאית של קוסאשווילי.
אם להתיק לרגע את הדיון ממעגלי ההשפעה שלו אל הקולנוע שקוסאשווילי עשה ועדיין עושה, דומה שהמצב פחות מרנין. שהרי עם כל הכבוד להצלחה הגדולה של "חתונה מאוחרת", הוא היה ונותר סרט אתני שמעמת בין שלושה שבטים המצטופפים יחד מתחת למטרייה הציונית. השבט "האירופי" שמשמעותו חינוך ראוי ומידות טובות; השבט המזרחי/מרוקאי שמצטייר כיצרי; והשבט הגיאורגי שבראשית המאה הנוכחית נתפס עדיין בארץ כקוריוז אתנוגרפי. לבד מחלוקה גסה זו בנוסח ז'אנר הבורקס, התאפיין "חתונה מאוחרת" בפן הפורנוגרפי שלו, המתבטא בהרחבה מיותרת (14 דקות) של סצנת הסקס המרכזית, שסביבה נסב סיפור המעשה.
בסרטים שקוסאשווילי ביים מאז בארץ (הוא עשה גם הפקה אירופית, "דו קרב" על פי צ'כוב) הוא תצפת על התבהמות החברה המקומית ב"מתנה משמיים", על צרות אופקיה ("רווקה פלוס") ועל רצף הכשלים האידיאולוגיים שטבועים בה ("התגנבות יחידים"). כאן מצויה בעייתו המרכזית כיוצר; קוסאשווילי נגרף בעקבות אבחנותיו, וסרטו על אודות ההתבהמות מתיישר עם הנחת העבודה שעמדה בבסיסו. כך גם הסרט שעסק בצרות האופקים של החברה השבטית או זה שדיבר על הבלבול האידיאולוגי שאפיין את הציונות לפני שנכנעה לתהליכי האטומיזציה שפירקו אותה מבפנים.
מאנתרופולוג־מתצפת הפך קוסאשווילי לחלק מהתהליך החברתי שנגדו הוא יוצא. מעין משתף פעולה ציני, שהולך בלי מטעני הדעה הקדומה ומרגיש עם. ניכר שהאמביוולנטיות הזו דבקה בו גם בעת הפקת סרטו החדש "זוג יונים", שנועד מן הסתם להתמודד עם נושא נצחי כאוב – שחיקת הזוגיות האנושית – ותוך כדי התגלגלות העלילה הופך למפגן לא משכנע, דוחה לעתים, של מופע סטריפטיז פיזי ולאו דווקא קילוף מושכל של שכבות נפשיות, כשמן הסתם אל המטרה הזו כיוון הסרט.
זוג נשוי משתדל להפיח חיים מחודשים באש התשוקה שדעכה ועושה זאת באמצעות משחקי כוח במיטה. העולם טרם התאושש מסרט הזבל "ליד הים" (2015) בכיכובם של אנג'לינה ג'ולי ובראד פיט, שטען אף הוא להתמודדות עם הנושא הזה, וטראח "זוג יונים" מזדרז לקפוץ פנימה אל תוך אותה הבריכה, ובאותה מידה של הצלחה עלובה. למען ההגינות צריך להוסיף שאפילו סטנלי קובריק הגדול, בסרטו האחרון "עיניים עצומות לרווחה" (1999), ספג כישלון צורב כשגם הוא ניסה לצייץ משהו בקשר לנושא האמור לעיל, וכך גם הווירטואוז רומן פולנסקי עם "ונוס בפרווה" (2013).
אלון (אסף גולדשטיין) נשוי כבר עשר שנים לתמרה (טל טלמון), ולרגל האירוע המשמח מסדרת הגברת לה ולבעלה סוף שבוע מפנק בבית מלון מהודר. הילדה מאופסנת אצל סבתא – השתיים מעבירות לחוגגים ד"ש חזותי באמצעות צג הסמארטפון – וכל שנותר לזוג הוא לפשוט מדי ייצוג ולעלות על בגדי עבודה, כלומר להישאר לבושים בעורם השזוף בלבד, וקדימה לעבודה.
מרגע זה ואילך מתפתחת על הבד דינמיקה זוגית, זכרית/נקבית ולהפך, המתאימה לתרגילי משחק בשנה ראשונה בחוג לתיאטרון. תרגילים זוגיים אלה מעובים לעתים על ידי תוספות אנושיות, אמיתיות או מדומיינות, המוזמנות אל המיטה הזוגית כמו ידיים נוספות לשולחן פוקר. זה מעייף עוד מהסיטואציה הראשונה, ולמרות שהסרט קצר בדקות, רק שעה ורבע, הרי שעד סיומו העסק המתיש הזה באמת עולה על העצבים.
"זוג יונים", ישראל 2017