הגלגול העכשווי של סדרת "כוכב הקופים", שסרט זה הוא חלקו השלישי, לא בא אלא להוכיח שאין אמת בתזה העתיקה הגורסת כי מוח האדם נמס בחום הקיץ. אם אולפן הוליוודי מוכן לסכן עשרות מיליוני דולרים על מנת להפיק סדרה אינטליגנטית שכזו, ואם ההימור שלו עולה בטוב כבר שלוש פעמים, סימן שהפחד מפני זליגת השכל בימי חמסין אינו במקומו.
לפני שש שנים, כשנחשף "כוכב הקופים: המרד", החלק הראשון בגלגול הנוכחי של הסדרה שהחלה עוד בשלהי שנות ה־60, הייתה זו הפתעה נעימה לכל מי שכבר נואש מהאפשרות שהוליווד תיצור אי פעם משהו שאינו מיועד לילדים רפי מחשבה. כזכור, התעמק הסרט ההוא בשאלות מופשטות במידה רבה - מהות הבריאה, התפתחות תודעת היחיד, ויחסיותו של הידע הנצבר. הסרט שבא בעקבותיו, "כוכב הקופים: השחר", התרחק מעט מהאופקים הגבוהים של קודמו, ומבקרים לא מעטים נימקו זאת כתוצאה מהחלפת היוצרים המקוריים, ובהפקדת ההפקה בידי צוות אחר בראשות הבמאי מאט ריבס והתסריטאי מרק בומבק.
והנה כעת מגיע השלישי בסדרה, כאשר ריבס ובומבק שומרים בו על מעמדם, ובתוך כך מרדדים במידה מבוקרת את האספקטים הפילוסופיים שהתבלטו בפתיחת הסדרה, לטובת הגברת מימד האקשן שהוא בין כה וכה המאפיין המרכזי בסרטי הקיץ באמריקה. לא בטוח שהמהלך הזה עושה טוב לשמה הטוב של הסדרה. מצד שני, הוא בוודאי חושף אותה למעגלי צופים נוספים, ובכך מיטיב עם חשבונות הבנק של מפיקיה.
הסיפור: הקופים בראשותו של מנהיגם סיזר - השימפנזה שדובר אנגלית רהוטה - מאוימים על ידי חיילים (או עריקים) מהצבא האמריקאי, המשוגרים למשימת טיהור והשמדה של מרבץ הקופים ביערות קליפורניה. מפקד הכוח, המוכר רק בדרגתו קולונל, אחוז באובססיית רצח שלמענה הוא מוכן ללחום גם בנציגי הממשלה המרכזית באמריקה. בשלב כזה או אחר של העימות רוצח הקולונל את בת זוגו ואת בנו הבכור של סיזר, ומאותו הרגע משתנה לגמרי הטון ההגותי של הסרט. סיזר, דוגמה למנהיג בעל איפוק עילאי, מאבד את שלוותו הסטואית ופונה למסע נקם אישי בקולונל ובאנשיו, תוך שהוא מלווה בנציגים סימבוליים של מכלול משפחת ההומינידיים – קופי האדם: אורנג אוטן נבון, גורילה טובת לב, שימפנזה זעיר שנולד בגן חיות, וכן ילדה קטנה וזהובת שיער.
אין שום דבר מקורי ב"כוכב הקופים: המלחמה". ריבס ושותפו בומבק דוחקים את הסרט לפינת הדופליקציה; שעתוק, חיקוי ושכפול של סצנות וקונפליקטים מוכרים מתולדות התרבות והקולנוע. יש קטעים המעלים בזיכרון את משה במדבר, ואחרים המזכירים את ישו הצלוב או את מראה מחנות הריכוז בתקופת השואה, או את טבח האינדיאנים בצפון אמריקה. בנקודה מסוימת בסרט הוא מצטייר לפתע כהצדעה ל"האיש שנולד מחדש" בכיכובו של לאונרדו דיקפריו, או כפרודיה מחושבת על "הקוסם מארץ עוץ". אך בעיקר סובל סרטם של ריבס ובומבק מהחיקוי הגס והלא אינטליגנטי לסצנות רבות מ"אפוקליפסה עכשיו" (1979) של פרנסיס קופולה.
דמות הקולונל חסרת המעצורים, המגולם פה על ידי וודי הרלסון, היא בבחינת ציטוט ישיר ומביך של קולונל קורץ המוטרף, שמרלון ברנדו ביצע בהחצנה טווסית אצל קופולה. וכדי ששום צופה לא יחמיץ חלילה את הדמיון הקיצוני בין הסצנות בשני הסרטים, מרוח על קיר לשכתו של הקולונל גרפיטי הלועג לסרטו של קופולה. חכמים בלילה מוזמנים לטעון ש"אפוקליפסה עכשיו" התמסר כולו לתיאור מסע אל תוך מעבה היער, ואילו הסרט הזה מעתיק את מרכז הכובד שלו למסע אל מחוץ ליער. שיהיה.
לעומת העדרה של המקוריות מעלילת "כוכב הקופים: המלחמה", מצטיין הסרט בכל הקשור למרקם הפילמאי שלו. ריבס יודע לכונן על הבד סצנות בעלות ערך מוסף חזותי, ומסייעת לו בכך עבודתו המרשימה של הצלם מייקל סרזין, וכמובן מחלקת האפקטים המיוחדים שהשכילה לשכלל את הגרפיקה הממוחשבת הממחישה באופן זורם פעילות מתמשכת על הבד - אנושית וטבעית ומדויקת - של הקופים.
"כוכב הקופים: המלחמה", ארה"ב 2017