כשהוא נסמך על רומן גרפי מאת אנתוני ג'ונסון וסם הארט, "פצצה אטומית" מפתח על הבד עלילת ריגול סבוכה המתחוללת למרגלות החומה המשוקצת ההיא, ומערבת את רוסיה, בריטניה, אמריקה, צרפת וגרמניה ברשת צפופה של תככים, בגידות ובגידות שכנגד. מובן ששום צופה אינו יוצא מסרט זה עשיר יותר במידע, שהרי מלכתחילה כוונתו של "פצצה אטומית" היא לזקק ולהעביר הלאה את האווירה ששררה בברלין ערב קריסתה של מזרח גרמניה הקומוניסטית.
הסיפור פשוט כמו גרב משומשת: סוכנת־על (שרליז ת'רון) נשלחת מטעם שירות הביון הבריטי לחקור את נסיבות חיסולו של מרגל אנגלי על ידי איש קג"ב, ושמו באכטין (מן הסתם, הצדעה למיכאל באכטין, חוקר התרבות הרוסי החשוב). במקום הפשע מגלה הסוכנת הנועזת שהנציג הבריטי בברלין, פרסיבל שמו (מן הסתם, הצדעה לאחד החשובים שבאבירי השולחן העגול) איבד שליטה על אנשיו, ובמיוחד מדובר פה באיש שטאזי שזמם לערוק למערב עם רשימה מפורשת של כל הסוכנים הכפולים. פה רצח, שם עוד אחד, ועוד אחד, ועוד אחד וכך הלאה, והעלילה עושה קולות שכאילו היא מתקדמת מנקודה X לנקודה Y.
כאילו הוא מושג מפתח ב"פצצה אטומית", כנראה כמו המשך לעבודות פופ־ארט מבית המדרש של אנדי וורהול ורוי ליכטנשטיין. שהרי לא באמת חשוב מה קורה, אלא איך זה מעוצב על הבד ואיך זה יכול לתרום לזיכוך האווירה הגותית, החביבה כל כך על צרכני ז'אנר האימה והאקשן. הבעיה הלוגית היא כך: אם אין חשיבות למתח ואף לא לחיי אדם, מדוע ללכת על סרט מז'אנר הריגול? אפשר היה להסתפק בשטויות של האנימציה הממוחשבת.
"פצצה אטומית", ארצות הברית, 2017