סודרברג חוזר. לא שהוא הלך מי־יודע־מה רחוק, אבל לפני ארבע שנים, כשהכריז על פרישה מבימוי סרטים, סטיבן סודרברג גירד לא מעט כותרות ספקניות. למי ששכח: סודרברג, השבשבת הטרנדית של הוליווד, חתן פרסי האוסקר ודקל הזהב, נטש ב־2013 את הקולנוע כדי להצטנף לו במדיום הטלוויזיוני, ונמצאו אז כאלה שזה ממש עשה עליהם רושם והם ליוו אותו החוצה בשביל עשוי דמעות.
לפני שבוע, בראיון ל"ניו יורק טיימס", הסביר המתקמבק סודרברג את פשר ההחלטה ההיא: “כבמאי (אך לא כמפיק או כצופה) איבדתי את העניין בכל מה שהדיף ריח של ‘חשוב'. חשתי שזה לא מעניין אותי יותר". ועד כמה שה"חשוב" ההוא ממשיך עדיין שלא לעניין אותו בכלל, יכול להעיד כעת “לוגאן לאקי", הסרט הטרי שמחזיר אותו מחדש לבימוי בקולנוע, ישר אל הצנטרום של השטותניקיות.
ובכן, הבן האובד סודרברג שוב איתנו; חושף בגאווה סרט רפה שכל במתכוון, שבו השוליים של אמריקה הם המרכז, והלוזריות היא הניצחון האמיתי. כדי להבין את הקונפליקט הפנימי שלו בכל הקשור להגדרות של חשוב/לא חשוב, יש לשוב אל ימי בראשית של סודרברג, אל שנת 1989, כאשר הוא, סייח טרי וצוהל, נעמד אז על גג העולם, והוא אך בן 26.
בגיל המיתולוגי הזה (גילו של אורסון וולס כשיצר את “האזרח קיין", גדול היצירות לקולנוע) טיפס סודרברג על הפודיום של פסטיבל קאן, והניף מופתע את דקל הזהב שבו עוטר כהוקרה על הביצועים המושלמים בסרט הביכורים שלו, “סקס, שקרים ווידיאו טייפ". כשאחז בפסלון המנצח השכיל סודרברג לנסח נאום נבואי שאם חושבים עליו מעט, הוא די מכאיב עבור גבר צעיר ורב־שאיפות. “טוב", פסק חתן השמחה, “מכאן ואילך הכל כבר יהיה בדרך למטה". אמר, ומה זה צדק.
“סקס, שקרים ווידיאו טייפ" חולל מהפכה. נניח שכך יש לכנות את התהליך שנבע מהצלחת הסרט הזה. לא זו בלבד שהפקתו עלתה בסביבות מיליון דולר, שהניבו פי 25 בשוק האמריקאי בלבד, הרי שהוא שימש מעין נושא הדגל של הקולנוע האמריקאי העצמאי, זה שמשוחרר כביכול מכבלי ההפקה ההוליוודית המסורבלת, וככזה יכול לעסוק בכל מה שהיוצר בוחר להתמקד בו. “סקס, שקרים ווידיאו טייפ", למשל, בחר להפנות מבט ביקורתי אל הבלופים שהאמריקאים הנאורים, המשכילים והמטופחים מספרים לעצמם, כשהם מאפרים את המציאות המעוותת שבתוכה הם מתבוססים בשכבות עבות של מייק־אפ, המנומרות בנצנצים.
סערה גדולה
על מצוקת החשוב/לא חשוב, שהובילה לפני ארבע שנים את סודרברג בן ה־50 להרמת ידיים ולפרישה מהקולנוע, כאילו, כבר יכול היה להעיד “קפקא, האדם הנרדף", הסרט העלילתי השני שאותו ביים סודרברג בן ה־28, שנתיים לאחר שכבש את האוורסט בקאן. סרט זה סימל באופן הכי צלול את התסמונת הידועה כמכשלת הסרט/ספר/מחזה השני. אומן צעיר גורף הר של תשבחות על עבודת הביכורים שלו, ואז הוא נדרש להתניע מחדש את מנועיו, ולהוציא מעצמו מוצר בעל משמעות כלשהי, שתצדיק את השם הטוב שצבר זה עתה. רבים נכשלו בכך, ואצל סודרברג העניין המכאיב הזה נבע בעיקר מאותה בחירה של “החשוב".
מה יותר חשוב מאשר לשרטט על הבד ביוגרפיה משוערת של פרנץ קפקא, שמורכבת בין היתר מהצצות ביומניו האישיים, כמו גם מעיון לעומק בכתביו הקודרים. “קפקא" של סודרברג, עם ג'רמי איירונס בתפקיד הסופר הסובל, היה דוגמה בהירה לסרט קפוץ תחת שנכשל בגלל התנשאותו העצמית - אני חשוב, אתם לא - ומותר להניח שתדמית הינוקא שאכזב, שאיכשהו נדבקה מאז לשמו של סודרברג, הייתה הצעד הראשון בהחלטת “הפרישה" שלו שני עשורים מאוחר יותר.
עד לאותה פרישה, שבלי משקפת חזקה במיוחד היה קשה למעשה להבחין בה, דמתה הקריירה הפילמאית של סודרברג למין חסקה קטנה שגלי ים גבוהים מטלטלים אותה בפראות מצד לצד. פה עבודה אקספרימנטלית (“סכיזופוליס"), שם עיבוד לספר מתח של אלמור לנארד (“רומן לא חוקי"); פה ניסיון נועז ליצור תקדים קולנועי מפתיע (“האנטומיה של גריי"), שם סרט פופוליסטי חבוט (“ארין ברוקוביץ'"); לצד שיתופי פעולה עם כוכבים כמו ג'ורג' קלוני, מאט דיימון, מייקל דאגלס (בסרטים כמו “הגרמני הטוב", “המודיע" או “חיי עם ליברצ'ה"), העז סודרברג להפקיד כמה מסרטיו bubble")" או “חברה בתשלום", שאכן נותרו באלמוניותם) בידיים של שחקנים לא מקצועיים.
הוא ניסה הכל. עיבוד מחודש ל"סולאריס", סיפור המדע הבדיוני הנערץ של אנדריי טרקובסקי הרוסי; התמודדות עם מורשת פוליטית השנואה בארצות הברית, בסרט הכפול “צ'ה", שגולל את קורות חייו של המרקסיסט צ'ה גווארה, שאתגר את השליטה הקפיטליסטית בעולם השלישי; או “טראפיק", שהוא התבוננות טוטאלית - כלכלית, חברתית, פסיכולוגית - בתופעת צריכת הסמים הקשים, שאף הביאה לו את פרס האוסקר.
עד ל"פרישתו" הספיק סודרברג לביים 24 סרטים עלילתיים, ודומה היה שהוא רווה נחת רק מההצלחה המסחרית הסוחפת של סדרת דני אושן שלו - טריו סרטי הפשע האלגנטי שזרוע בכוכבים גדולים - מג'ורג' קלוני ובראד פיט ועד מאט דיימון, ג'וליה רוברטס, קתרין זיטה־ג'ונס ואל פצ'ינו. אלה בטח שלא היו סרטים “חשובים", אבל הם לפחות הסבו לו קורת רוח פיננסית. למשל, הסרט שפתח את הסדרה, “אושן 11" (2001), גרסת כיסוי להלצה קולנועית משנת 1960, הזרים לקופת המפיקים לא פחות מ־630 מיליון דולר.
כאמור, שלישיית אושן לא נתפסה על ידי אף אחד כ"חשובה". מצד שני, היא שידרה נינוחות, עושר, תפנוקים, שיגעונות קטנים וגדולים של פושעים קטנים וגדולים, ובעיקר הפיצה סביבה ארומה של יוקרה, יהלומים ותענוגות החיים על גג העולם. לכן הכי נכון לחולל כעת על הבד מעין הרס של האשליה הפילמאית ההיא, וזה בדיוק מה שעושה סודרברג ב"לוגאן לאקי", עם ההתבססות החוזרת שלו בתוך כיסא הבמאי. הוא נוטל את הכלי המצוחצח העשוי חרסינה, שהוא עצמו ליטש, בורא אותו מחדש, הפעם עשוי בוץ, ומטיל אותו אל אותה הסיטואציה של קודמיו. אלא שבמקום רכישות פזרניות של מחרוזות פנינים נדירות, מדברים פה על אוברדראפט, ובמקום שמפניה ורודה מגהקים כאן אדי בירה. ואם כך, פלצני (ואולי מעליב) ככל שזה יכול להישמע, סודרברג עושה כאן מהלך ברכטיאני לכל דבר.
חומר אחר
הן סדרת אושן והן “לוגאן לאקי" הם סרטי שוד קלאסיים. חבורה מגוונת של בני אדם החיים על הקצה מתכנסת יחדיו לשם גריפת הון באופן מאוד לא חוקי. כך זה היה ב"רפיפי" ו"טופקאפי" שביים ז'ול דאסן, וכך גם “ההרג" של סטנלי קובריק, או החקיין הזול שלו “כלבי אשמורת" של קוונטין טרנטינו, וכך גם “בוא נפוצץ מיליון" עם יהודה ברקן וראובן בר יותם.
אם סרטי אושן ו"לוגאן לאקי" הם אותו הדבר, אז איפה בדיוק מסתתר ההבדל ביניהם? פשוט מאוד: החבורה הנוצצת של דני אושן מורכבת מפרטים אנושיים מתוחכמים, כאלה שלעולם, אבל לעולם, לא ייתפסו עם פתק הצבעה של דונלד טראמפ בידם. ואילו החבורה השלומפרית שמתקבצת באופוס החדש של סודרברג עשויה מחומרים הפוכים בדיוק; קהי מוח, בורים, דלפונים, לוזרים, וכן כן, הם באים כולם מווסט וירג'יניה, אותה מדינה של כורי פחם שנוצר זיהוי מלא בינה לבין רעיונותיו הנשגבים של הדייר החדש בבית הלבן.
ג'ימי לוגאן, אפס גמור, פוטר זה עתה מעבודתו כמפעיל ציוד כבד באיזה חור בקרוליינה הצפונית, והוא מתקפל חזרה הביתה, לאיזה חור עוד יותר דפוק במערב וירג'יניה. הוא גומע את הבירה שלו מול עיני העגל של אחיו קלייד לוגאן, עוד אפס גמור, ואומר לו כי מצא את הדרך לעשות מכה רצינית. וזאת חובה להוסיף: ג'ימי (צ'נינג טייטום), האח האחד, יכול היה להיות אולי שחקן פוטבול נודע, אבל הברך שלו נדפקה במשחק טרום עונה, ומאז הוא צולע. קלייד (אדם דרייבר), האח הצעיר יותר, עשה שני סיבובי שירות צבאי בעיראק, ומשם חזר עם יד אחת בלבד.
לצולע ולגידם חסר איבר נוסף לשם הגשמת התוכנית הגדולה, ואותו הם מוצאים בבית הסוהר המקומי, שם כלוא ג'ו באנג, שאינו אלא לוזר המתמחה בפיצוח כספות משוריינות. התוכנית הגדולה מדברת על גניבת מטמון כספי ההימורים של מסלול מרוצי מכוניות פופולרי בקרוליינה, והאירוע מתוזמן, איך לא, דווקא ליום הזיכרון לחללי מלחמות אמריקה, שבארצות הברית אין מציינים אותו בהכרח בסיוען של צפירות ועמידות דום. אם עד אז יצליחו שני האחים, הנעזרים באחותם (ריילי קו) הספרית הדברנית, לשלוף מתא הכלא את ג'ו פצחן הכספות, הכל יעלה בטוב. ג'ו (דניאל קרייג) מצדו מביא כנדוניה למבצע המורכב את סם ופיש, שני אחיו האולטרה דפוקים (בריאן גליסון וג'ק קווייד), והמבצע המורכב שנועד להציל כמה נפשות שמורשת אמריקה העכשווית קברה אותן בעודן בחיים, יוצא לדרך (כאן צריכה לבוא הפסקה קצרה לגיהוקי בירה הכרחיים).
מובן שסודרברג התכוון לחולל על הבד קומדיה משולבת; מצבים מורכבים, שנוצרים בעקבות חשיבה לא אנליטית של פשוטי העם, לצד דיאלוגים נמוכי שפה. כל זה, בצירוף גינוני התנהגות בלתי מהוקצעים בעליל, הנובעים ממוצאם החברתי הנחות של הגיבורים, אמור היה להניב קומדיית אבסורד עדכנית. מובן שכוונותיו המקוריות של סודרברג השתבשו קשות במהלך התקנת הסרט, ממש כמו תוכניותיהם של האחים המסמורטטים לבית לוגאן. פה ושם משכיל הסרט לשעשע, בעיקר בשל ההגחכה המכוונת של גיבוריו, וההסתמכות המודעת של עושי הסרט על הדעות הקדומות שעמן מגיעים הצופים מהבית אל אולם ההקרנה.
ברכט כבר אוזכר קודם לכן? הנה, על חשבון הבית, הוא צץ פה פעם נוספת, אפילו שסודרברג חלילה עלול לחטוף שוק מהשימוש העודף במישהו “חשוב".