פרולוג
ליאו ומקס צאו מהנאחס.
תמה תקופת הפלופ...
תשקיעו בנו כסף בלי לחשוב
את ברודווי אנחנו שוב נפגוש....
יש שחקנים ממש טובים
והם עדיין לוזרס.
גם כוכבים מה הם שווים
בלי הפרודיוסרס?
("המפיקים", תרגום: דן אלמגור)
אומרים שהמפיק, זה שפעם קראנו לו אימפרסריו או אמרגן או פרודיוסר, צריך שיהיו לו שתי תכונות עיקריות. האחת, תשוקה גדולה לשואו ביזנס, שבעברית היו אמורים להיקרא עסקי שעשועים, אבל כמו הפקה גרועה גם זה לא כל כך תפס והקהל לא הפגין התלהבות. אז נישאר עם השואו ביזנס.
אין עוד ביזנס כמו שואו ביזנס
אין עוד תחושה כזו.
מלהיבה כל כך ומרננת
מדליקה כל רגע, כל דקה.
הרגשה אשר כמוה אין עוד
כשאתה גונב את ההצגה.
גם אם העולם סביבך אפל
כשהכל קורס, נופל
וסביבך רק עצב ואימה
תלבש חיוך כמו מסיכה
וצא אל הבמה
הדבר הנוסף שצריך בשביל להיות מפיק, הוא אופי של מהמר. אבל לא סתם מהמר זהיר ומחושב, אלא מהמר כפייתי. מל ברוקס, האחראי לסרט המצליח "המפיקים", ולמחזמר שבא בעקבותיו והצליח לא פחות, אמר פעם שכל אחד יכול לביים, אבל יש רק 11 תסריטאים טובים. מעניין כמה מפיקים טובים ישנם אם בכלל, לדעתו של מל ברוקס.
מקס ביאליסטוק, המפיק הכושל מברודוויי, גיבור "המפיקים", מעוניין להפיק מחזמר שייכשל. מין הפוך על הפוך כזה. האמת היא שהמפיקים לא צריכים לחפש כישלונות. רבים מהם טעמו את טעם הפלופים - ככה קוראים לזה בשואו ביזנס - ולא הצליחו להתאושש מהמכה שניחתה עליהם. מפיקים כל־יכולים שניצבו בפסגה ושכולם שיחרו לפתחם - ממחזאים ותסריטאים ועד לבמאים ושחקנים, התאדו במחי פלופ אחד והיו כלא היו. "תהיה נחמד לאנשים שאתה פוגש בדרך לפסגה", אמר פעם הזמר ג'ימי דוראנטה, "כי אתה עלול לפגוש אותם כשתהיה בדרך למטה".
תמונה ראשונה
ישנם בעיר הרבה בתים יותר מפוארים
ושם תוכל למצוא הרבה קרובים ומכרים,
אך אם תרצה להיות שלי ורק שלי –
אחרי תבוא
אל המחבוא האפלולי
(תרגום: אורי סלע ומרים תמיר)
ג'ורג' ואל הגיע ארצה מרומניה אחרי מלחמת העצמאות. שם הוא הפיק, ניהל וביים בעיקר קומדיות מוזיקליות באולם תיאטרון שהיה בבעלותו. בארץ הקים את תיאטרון "דו רה מי", שבו הפיק קומדיות מוזיקליות. אלה היו אופרטות עוד לפני שקראו להן מיוזיקל או מחזמר. ב"דו רה מי" היו תזמורת ומקהלה בניצוחו של פאול קוסלה, והייתה גם להקת רקדנים בניהולה של מיה ארבטובה.
ההצגות הועלו לרוב באולם "רמה" ברמת גן. ככה זכיתי לראות את "הרוזנת מאריצה" ואת "שערורייה בגימנסיה" ואת "אבא שלי". נכון שראיתי רק חצי מכל הצגה, כי בהפסקה היו הסדרנים פותחים את הדלתות כדי לאוורר את האולם ואנחנו התפלחנו פנימה. אבל בימים של חצי מנה פלאפל גם חצי הצגה הייתה משהו.
"משחקי פיג'מה", מיוזיקל אמריקאי עם שלאגרים כמו "מחבוא הרננדו", זכור לי כחוויה הגדולה ביותר. ראיתי איזה ארבעה או חמישה חצאי הצגות שלו. שם גיליתי את רחל אטס שרק חזרה מהלימודים בלה סקאלה במילאנו ושג'ורג' ואל צירף אותה מיד לתיאטרון שלו. הוא גם הפקיד את בימוי המיוזיקל בידי במאי צעיר בשם מנחם גולן שרק חזר מלימודים בלונדון. אגב, במשך השנים תרגמתי לא פעם שירים מ"משחקי פיג'מה" להפקות שהייתי מעורב בהן. אבל ביני לבין עצמי אני תמיד שר את התרגום ההוא מאז של מרים תמיר ואורי סלע, ואני זוכר בעל פה את כל המילים.
ואל היה גם זה שהפיק בארץ את המיוזיקל הישראלי הראשון בנוסח ברודוויי. "שולמית", בכיכובה של שושנה דמארי, הוצג בגינת "בית ציוני אמריקה" בתל אביב. את המחזה, על פי אברהם גולדפאדן, כתב יגאל מוסינזון. את השירים כתבו יחיאל מוהר ומשה וילנסקי, צמד המצליחנים, שבאותה תקופה ייצרו להיטים בשרשרת בעיקר ללהקת הנח"ל. האולם היה פתוח ויכול היה להכיל כ־500 מקומות. אבל אבוי, כשעלתה ההפקה המושקעת והמפוארת פרץ מבצע קדש. חלק מהמשתתפים ומהקהל נקראו למילואים. "שולמית" הוצגה בפני אולמות לא מלאים, שלא לומר ריקים. העלויות תפחו. הקהל שחזר מהמלחמה לא חזר להצגה.
זמן קצר אחר כך חזר ג'ורג' ואל לגינה של "בית ציוני אמריקה". הוא קצת שינה את שם התיאטרון שלו ל"דו רה מי עממי" ושב עם מחזה מוזיקלי. שוב על פי אברהם גולדפאדן. הבמאי היה ישראל בקר, דמות מוערכת כשחקן ובמאי בתיאטרון הבימה. "שני קוני למל" בכיכובו של יעקב בודו היה להצלחה אדירה וכמעט חסרת תקדים באותה תקופה. זו הייתה גם ההפקה האחרונה של ג'ורג' ואל. הוא נפטר בשנת 1961, בגיל 46 בלבד.
תמונה שנייה
גיורא גודיק הביא את ברודוויי ל"אלהמברה" ביפו. בנו של השחקן ולאדיסלב גודיק הגיע ארצה מפולניה ישר למלחמת העצמאות. כשרס"ן גודיק השתחרר מצה"ל, הוא השקיע את מענק השחרור שלו במשרד אמרגנות שפתח. תוך חודש הפסיד את המענק. אבל זה לא הרס לו את החלום. הוא הביא ארצה את הפלטרס ואת לואי ארמסטרונג ופרנק סינטרה ואפילו את קליף ריצ'רד הצעיר כשהיה בשיא כוכבותו. אבל גודיק רצה ברודוויי. להפיק הוא רצה, לא לייבא. ב"אלהמברה" הוא הגשים את חלומו: ברודוויי בעברית. כשהתגשם החלום, עם כמה מעידות בדרך, החליט שהגיע הזמן למחזמר כמו בברודוויי, אבל כחול־לבן.
"לא בכל יום פונה אליך גודיק, מפיק אגדי שהעלה בישראל גרסאות מצליחות למחזות זמר מופלאים דוגמת "גברתי הנאווה" ו"כנר על הגג". ככה כותב יהורם גאון בספרו ומוסיף: "הגעתי לאולם 'אלהמברה' ביפו. הוא היה חשוך לגמרי, ורק בשורה הראשונה ישבו כמה אנשים. אלה היו כל המי ומי של עולם התרבות הישראלי... עליתי לבמה וביצעתי את 'יש מקום' מתחילתו ועד סופו".
יש מקום רחוק אחרי הים.
שם החול לבן, הבית חם.
שם השמש מאירה מעל
שם השוק, הרחוב והנמל.
הבית שם אחרי הים
אני זוכר בליל שבת הנר דולק
ואבי מביט, מביט בי ושותק.
לכל מקום אשר אליו אברח
ישנו מקום שלא, שלא אשכח
אותו תמיד אשא עמי בלב.
יש מקום אותו אני אוהב
"כולם התבוננו בי בלי לומר מילה. אחר כך קראו לי לרדת אליהם למקום מושבם, ואז יואל (זילברג הבמאי) הצביע על עיניו, שהיו רטובות מדמעות, וקרא לעברי: 'תראה מה שעשית לי'. גודיק, שישב שורה לפניו, השיב לו בחדות אופיינית: 'אתה מצונן, יואל, אתה מצונן' - שהרי לא נחתם עוד חוזה והוא מקלקל לו במחמאות מוקדמות את המשא ומתן".
אבל בניגוד למחזות זמר, שבהם הסוף הוא בדרך כלל טוב, גודיק הסמכותי, האציל והגאה נקלע לחובות כבדים ונאלץ להימלט בחשאי ובבהילות מהארץ. את חייו הוא סיים בספטמבר 1977, לפני 40 שנה, בפרנקפורט, כשהוא ואמה אשתו מנהלים דוכן של מזון מהיר.
פעם, כשרציתי לכתוב מחזמר על גיורא גודיק, נפגשתי עם בנו זאב שחי אז באמסטרדם ועשה חיל כבעלים של רשת מסעדות מצליחות ברחבי אירופה. זאביק, שהיה חייל בשירות חובה כשהוריו ברחו באישון לילה, הצטרף אליהם לאחר שהשתחרר. הוא כיסה כמעט את כל החובות שאביו השאיר אחריו. גודיק, שכבר עמד לחזור ארצה, חלה לפתע בסרטן שהכריע אותו בגיל 56.
תמונה שלישית
אמנון ברנזון נולד בקיבוץ דפנה וגדל בקיבוץ כפר גלעדי בגליל. הוא גם היה בלהקת הנח"ל. בעשור שבין שנות ה־70 לשנות ה־80 של המאה שעברה, הפיק ברנזון מופעים והצגות שזכו להצלחה. "נסיעה מדומה" היה ערב שירים של לאה גולדברג, שאותם הלחין סשה ארגוב, והיה מופע משירי ע. הלל ו"השטן ואשת האיכר" ו"החייט ואשת הסנדלר".
אבל ההצלחה הגדולה וחסרת התקדים הגיעה כשצירף אמנון ברנזון את שלומית אהרון ליובל, עמי וקיקי שנודעו כ"שלישיית אף, אוזן, גרון". הצירוף הכמעט מקרי הזה הוליד את "הכל עובר חביבי", אחת הלהקות המצליחות שפועלות בארץ עד היום. ההצלחה הייתה מהירה והמפיק ברנזון החל לנטוש עם "הכל עובר חביבי" את האולמות הקטנים והאינטימיים ולעבור למגרש של הגדולים. דרכיהם של החביבים וברנזון נפרדו בשיא ההצלחה בארץ ואפילו בחו"ל.
אמנון, שבשבילי הוא היה ונשאר הקיבוצניק הגלילי מלהקת הנח"ל, החליט ללכת בשנת 1980 על הכי גדול שיש. קראו לזה "לבי שייך לברודוויי", וזו הייתה אמורה להיות הפקה גדולה ומפוארת שתהפוך אותו ממפיק לפרודיוסר. זה לא קרה. וזה רושש לחלוטין את האיש. בשבוע הבא, ביום שלישי, יערכו לו חבריו מחווה וישירו איתו את מיטב השירים שנולדו בהפקות שלו. חלקם אפילו בביצועים שלו. שירים שקוראים להם היום "נכסי צאן ברזל" ו"הפסקול של חיינו".
מסביב גני הפרי וריח
של אביב חדש ושל פריחה.
על ראשינו מטייל ירח,
מאורו שקוף ומכושף.
כה בהיר הקור ולח העשב
שצבע ירוק את השבילים.
אי משם הרמוניקה בעצב
את שירה תשיר ללא מילים
(תרגום: יעקב שבתאי)
אפילוג
במשכן לאומנויות הבמה ראיתי החודש את המחזמר "היירספריי". הפיק אותו מפיק צעיר מאוד בשם מאור מימון. מאור העז להגשים חלום בלי להיות תיאטרון מסובסד ובלי רשת ההגנה של מפעלי המנויים שיש לתיאטראות. התוצאה המרהיבה והמקצועית לא נופלת מההפקה שראיתי בברודוויי, רק שהכל מדבר, מזמר, משחק ורוקד בעברית. הפקה כזו דורשת השקעה גדולה ותשוקה גדולה וההימור גדול מאוד. בקיצור, כל החומרים שמהם עשוי המפיק. מה שמוכיח גם הפעם שמפיקים לא מתים, הם רק מתחלפים.
איך זה שכוכב אחד לבד מעז.
איך הוא מעז, למען השם.
כוכב אחד לבד.
אני לא הייתי מעז.
ואני, בעצם, לא לבד
(נתן זך)