לילה מבקשת את מותה. מתחננת בפני רופאיה ובני משפחתה שיבצעו בה המתת חסד. זה שלוש וחצי שנים שלילה (אור אילן) מחופרת במיטתה, משותקת מצווארה ומטה, תלויה במלוא מאת האחוזים בסובבים אותה. אלה אינם חיים שראוי לחיות אותם. בוודאי לא עבור אישה צעירה, שקודם לתאונת הדרכים הקטלנית שבגינה היא מאושפזת, הייתה מורה לריקוד השולטת בכל נימי ושרירי גופה, וגם נאהבת על ידי אומן שרמנטי ושמו דניאל.
גם דניאל נפגע בתאונה ההיא. פגיעה נפשית שגררה אותו אל תהומות הדיכאון. לאחר שניסה לטרוף נפשו בכפו עקר דניאל (לירון לבו) מכפר הולדתו ונעלם למספר שנים אל מעבר לקשת בענן. הסצינה הפותחת את "אמור" עוקבת אחר שיבתו הפתאומית לבית הכפרי, שאותו הוא חולק עם אחיו רוני (דן תורג'מן). למה שב דניאל? האם יעשה מאמץ לפגוש את לילה אהובתו שבורת הגוף? האם הפגישה הפוטנציאלית הזו תיטיב עם הסובלת? שאלות רבות ותהיות קשות, שהתסריט המחורר של "אמור" אינו משכיל להשיב עליהן באופן קולע.
"אמור" נכתב ובוים בידי רפאל רביבו הוותיק. בעלי זיכרון ארוך זוכרים בוודאי שבמהלך שנות ה־80 שהה רביבו בישראל ועשה כאן את הסרטים "עדות מאונס" (עם ענת עצמון ואורי גבריאל) ו"מקום ליד הים" (ענת צחור, אלון אבוטבול). רביבו, שנולד בקזבלנקה ב־1942, התחנך בשווייץ ושם אף ביים את סרט הביכורים שלו, "הבועה" (1975). במרוצת השנים האחרונות התרכז רביבו בהפקה ובהפצת סרטים, והנה כעת הוא שב אל זירת הבימוי.
כאמור, התסריט הלא משכנע של "אמור" מגובה פה במשחק מלאכותי, לא משוחרר, שרק מדגיש את מסורבלות ההשפעות הכבדות של סרטים כמו "דבר אליה" של אלמודובר או "אהבה" של האנקה על סרטו של רביבו. מצלמתו של רמי אגמי עושה מאמצים בלתי מבוטלים להעניק לעלילה הצפויה מדי אריזה הולמת בדמות שדות פורחים, עצים מלבלבים, משעולים חינניים, סוס צוהל ועוד סממנים כפריים שמשפרים במקצת את התוצאה הסופית.
"אמור" 2.5/5