האישה הצרפתייה מתחלקת לשלושה חלקים שווים. קודם כל הסקסית/חתולית, שמיוצגת היטב על ידי האייקון הקולנועי הנצחי בריז'יט בארדו; לאחר מכן, המתוחכמת/אשת העולם הגדול, שז'אן מורו המנוחה היטיבה לגלם את דמותה לאורך יובל השנים האחרונות; ולקינוח, האלגנטית/קוקטית, שאינה יכולה לאחל לעצמה נציגה קולעת יותר מאשר דניאל דרייה, שבשבוע שעבר הלכה לעולמה והיא אך בת 100 שנה.
אריכות החיים של דרייה העניקה לה הזדמנות לפתח קריירה פילמאית באורך מופלג של 80 שנה, שבמהלכן גילמה כ–150 תפקידים בקולנוע ובטלוויזיה (נוסף לכישוריה המקצועיים כזמרת וכשחקנית תיאטרון מעוטרת בפרסים). התקופה האינסופית כמעט שבה שהתה מול המצלמות מאפשרת לא רק מעקב אחר התפתחותה כאישה וכאומנית, אלא גם מהווה מעין תיעוד לתולדות הסרט הצרפתי, על המחלוקות וגלגולי הסגנון השונים שהתלוו אליו.
דרייה, ילידת שנות מלחמת העולם הראשונה, נראתה ראשונה באתר הסרטה והיא בת 13 בלבד. זאת לאחר שהוכשרה כמוזיקאית - זמרה ונגינה בצ'לו - בקונסרבטוריון הפריזאי. בהיותה בת 18 נישאה לתסריטאי–במאי אנרי דקן, שהיה זה שלש ועיצב את אישיותה הפילמאית כאילו הוא פיגמליון והיא הפסל שלו גלתיאה. עד פרוץ מלחמת העולם השנייה הספיקה דרייה להשתלב בסרטים צרפתיים, גרמניים, איטלקיים ואמריקאיים, ולא אחת לוהקו מולה כוכבי הסרט המוזיקלי האירופי של אותה העת - הצרפתי אלבר פרז'ין והפולני יאן קיפורה.
היה זה תפקידה המלודרמטי ב"מאיירלינג" (1936), סרט ששחזר את ההתאבדות המשותפת של הארכידוכס רודולף, יורש העצר של בית הבסבורג, ושל המאהבת הצעירה שלו מריה וצ'רה, שהביא לפרסומה המהדהד במרחבי האימפריה הפילמאית ודרבן את הזמנתה להוליווד. באותה השנה השתתפה גם ב"מועדון הנשים", שבו גילמה דמות חריגה בסרטים של אותה העת - אישה לא נשואה המצויה בהריון מתקדם. אך היו אלה שנות הכיבוש הנאצי של צרפת שהפכו אותה לראשונה לדמות ציבורית שנויה במחלוקת. שכן היא ובעלה הראשון דקן הוסיפו לעשות אז סרטי בידור שהתפרשו בציבור כמעודדים שיתוף פעולה עם הכובש הגרמני.
דומה שרק חמש שנים לאחר תום המלחמה, עם שובו של הקולנוען הדגול מקס אופולס מגלותו בארצות הברית אל אולפני ההסרטה בפריז, החל להתקבע מעמד־העל של דרייה, וזאת בשלושה תפקידים שגילמה בשלושה מסרטיו המסוגננים: “המעגל" (1950), “התענוג" (1952) ו"מדאם דה..." (1953) - שבהם כמו ניתבה עצמה בין הסטריאוטיפים הנשיים בקולנוע הפופולרי. בראשון עיצבה דמות של אישה נשואה הבוגדת בבעלה; בשני עשתה דמות של זונה; בשלישי גילמה אריסטוקרטית עם שיק אלגנטי. שיתוף הפעולה שלה עם אופולס אמור היה להעמיק עוד יותר כאשר השניים כוננו יחד חברת הפקה. אלא שמותו המוקדם של היוצר המופלא קטע יוזמה זו.
לאורך שנות ה–50 התבלטה דרייה בתפקידים שביצעה בסרטי איכות מוקפדים, מהסוג שהביא את הג'ננה לדור מבקרי הקולנוע הצעירים, שהונהגו על ידי פרנסואה טריפו, קלוד שברול וז'אן לוק גודאר, שמספר שנים מאוחר יותר חוללו את מהפכת “הגל החדש". בסרטים אלה (“האדום והשחור", “תחי האהבה", “כדור שומן", “מאהבה של ליידי צ'טרלי", “נפוליאון", “טייפון מעל נגסקי") שנעשו על ידי קולנוענים שסומנו כאויבי “הגל החדש" (קלוד אוטן לארה, ז'וליאן דוביבייה, מרק אלגרה ואחרים) גובש סופית מעמדה של דרייה כמלכת הקולנוע הצרפתי (לצדה של מישל מורגן, שאשתקד הלכה לעולמה בגיל 96).
1958, השנה שבה שטפו סרטים של “הגל החדש" את האקרנים בצרפת, תפסה את דרייה כשהיא מובילה בשאננות אצילית ארבע הפקות יוקרה לצדם של כוכבי־על כז'אן גבין, אלברטו סורדי, פייר בראסר ופרננדל. באותן השנים היא נודעה בקיצור שמה “ד.ד.", שהקדים את סמלה המסחרי של בארדו, המוכרת עד היום כ"ב.ב.".
הפיוס עם אותם צעירים וזועמים, מעצבי “הגל החדש", הגיע ב–1963, כאשר שתי מלכות השיק - דרייה ומורגן - שולבו יחד ב"לאנדרו, כחול הזקן", שביים שברול המרדן. בקול מאנפף, סנובי, ועם מעמד של אייקון אופנתי, שייטה דרייה בין דרמות רומנטיות, קומדיות מוזיקליות ועיבודי יוקרה לספרי מופת. כל זאת עד אמצע שנות ה–70, כאשר הקריירה שלה הוזזה הצדה מבתי הקולנוע אל המדיום הטלוויזיוני. היא שבה בגדול אל המסך הגדול ב"שמונה נשים" (2002), סרטו של פרנסואה אוזון, שבו גילמה את אמה של קתרין דנב. למעשה, היא שימשה כאמא פילמאית לדנב - המלכה העכשווית של הקולנוע הצרפתי - בלא פחות מחמישה סרטים. תפקידה האחרון של דרייה על הבד היה ב–2010 והיא אז בת 93.