"טייארה", "זוג או פרד", "פטר השלישי" ועכשיו "הולכת שבעה". זהו מאזנו הבלתי נתפס של הבמאי טומי לנג (71), קולנוע של איש אחד, שבגיל 63 ביים את סרטו העלילתי הראשון, ומאז לא מפסיק לביים בעשר אצבעותיו סרטים אישיים, צובטים ונוגעים ללב. כולם, אגב, עם צוות מצומצם, שאפשר להכניס לוואן אחד.
לנג הוא קולנוען קומפקטי: במאי־מפיק־תסריטאי, שממלא בסרטיו העלילתיים והתיעודיים שלל תפקידים טכניים (בנו, אורי לנג, אחראי לפסקול) ובדרך כלל גם ממלא ברגישות את תפקיד הצלם. רק לא בסרט הנוכחי. "לא שתפסתי פינוק או משהו כזה", הוא מבהיר. "אלא שהפעם הייתה הפקה קשה במדבר, עם תנאי שטח מסובכים וסופות חול. לא רציתי להפריע לאינטימיות שלי עם השחקנים, כשאני עסוק בעניינים טכניים".
המדבר שלנג מדבר עליו הוא הנגב. בנופים המרהיבים של עבדת, צילם לנג את סרטו. העלילה בתמציתה: השחקנית אלה אדלר (מיקי קם) מאבדת בתאונת מעלית את תמי, חברתה הטובה ביותר, ביום שבו הן עמדו לצאת למסע בשביל ישראל. במקום להתאבל עליה, היא"חוגגת" את האובדן במימוש חלומן באותו יום ויורדת לנגב, שם היא פוגשת את גבי (רוברט הניג), גם הוא טיילן מוזר, שבא מדי שנה למקום, בדיוק ביום שבו פגש שם את אשתו המנוחה - ומתאהבת בו.
כמי שמתבסס בסרטיו על מרכיבים אוטוביוגרפיים, מה הפעם?
"הפעם המרכיב העיקרי שייך לרוברט הניג, שכמו גבי, בן דמותו, הוא אלמן. כפי שגם אני הייתי כשרותי, אשתי הראשונה, נפטרה. כמו בסרטים הקודמים שלי, כעת הרעיון המרכזי נוגע בפרידה. זה מה שמנהל לנו את החיים, הפרידות האלה, ואיך שזוכרים אותן, כשעם הזמן יש איזו אידיאליזציה של הזיכרון".
ואת זה אתה שותל בנופי עין עבדת?
"תתפלא, אבל בחרתי את הזירה הזו בגלל קרבתה לקבר בן־גוריון, בשדה בוקר".
איך שייך לכאן בן־גוריון?
"דווקא מהשקט של אחוזת הקבר מהדהדת, בלי להיכנס לפוליטיקה, השאלה: איך בנו כאן מדינה שלא תמיד יוצא בה מה שתכננו? היום אנחנו במדינה שונה לגמרי ממה שבן־גוריון חלם. אני לא שבע רצון מהמדינה שיש לנו היום ומהאישים שמנהיגים אותנו, שהם בעיקר עסקנים. זה, אגב, בלי להיכנס לימין או לשמאל. היה לי חשוב להביא את זה, לצד הסיפור האנושי שבסרט".
שממש לא חסר בו.
"אכן. באחד הימים העצובים בחייה, מוצאת אלה חום וחברות דווקא במקום הכי בלתי צפוי. אם זה היה קורה ברמת השרון, למשל, לא היה לזה הרבה ערך. לכן העדפתי לרדת לנגב, מקום אקזוטי שבו המדבר עושה מה שבא לו. אבל כשיש לך שחקנים כמו מיקי קם ורוברט הניג, כל קשיי השטח נמוגים".
לנג מרגיש כאילו זכה בפיס עם בחירת שני כוכבי סרטו. הניג, שחקן הבימה הוותיק, שנושא על כתפיו את ארבעת סרטיו, הוא חברו הקרוב ביותר, ואילו מיקי קם, שמאז "סרט וארוחת בוקר" (1976) שביים פרדי שטיינהרדט, לא הופיעה בתפקיד נשי ראשי בסרט, מחזירה עטרה ליושנה.
"מיקי היא שחקנית נהדרת, שבלי פוזות נכנסה לדמות של אלה אדלר", מתפעל לנג."אין הרבה שחקניות שמסוגלות במשפט אחד לצחוק ולבכות ושזה יצא אמין. מדובר בסצינה שעד עכשיו עושה לי צמרמורת. האמינות של השחקנית הזאת היא בלתי רגילה. הודות לה, האחים אדרי לקחו את הסרט שלי להפצה, מה שהוא נס בפני עצמו".
למה זה נס?
"כי מדובר בסרט עצמאי שנעשה בתקציב נמוך, בלי עידוד קרנות, וכל המעורבים בו עבדו בהתנדבות".
שיתוף הפעולה עם האחים אדרי לא גרם לך לוותר על העצמאות?
"ואם כן, היה לי חשוב להשלים את הסרט עם התמיכה שלהם. אמרתי לעצמי 'וואלה, ננסה פעם לעבוד ככה ונכיר גם את החוויה הזאת'".
ניתוח לב פתוח
בעלילת משנה, שיתף בסרט לנג את עמרי אשין ואת ליאור בסון, המגלמים בו את דמויות ילדיהם של אלה וגבי, המגיעים בנפרד למקום המפגש של הוריהם. אשין כבר הופיע בסרטו של לנג,"זוג או פרד". ובסון האלמונית? - בחירתה מסמלת את דרכו המיוחדת של לנג. "ליאור לא הופיעה בשום בסרט", הוא אומר.
"אחרי שפגשתי כל מיני שחקניות שלא התלהבתי מהן, גם לא נדלקתי בהתחלה על ליאור. אחרי כל דבריה אמרתי לה - 'את אומרת מילים, ועם זה אני לא יכול לעבוד בסרט'. אז ראיתי אותה מתחילה לבכות, פותחה כפתור בחולצה וחושפת התחלת צלקת מניתוח לב פתוח, שרואים אותה בסרט. אני תמיד גונב מהפרטים האישיים של השחקנים שלי, מה שגורם להם ערבוב בין האמיתי לבין הדמיוני, מעבר לדקלום סתמי של טקסט. אני בוחר את השחקנים בלי אודישנים, והם משחקים בלי חזרות. נראה לי שאני הבמאי היחיד בארץ שעובד בשיטת 'דוגמה 95' של הבמאי הדני לארס פון טרייר, הדורשת מההפקה צניעות רבה".
"הפעם עבדו איתי, חוץ מהשחקנים, צלם, עוזר צלם, מקליט ומנהלת הפקה. הצמצום בכוח האדם אפשר לי קרבה רבה יותר עם השחקנים. כששאלתי את מיקי איך תשחק בלי מאפרת, היא ענתה - 'מה שאתה רוצה. כשאני נכנסת למשהו, אז עד הסוף'".
כל זה לא הביא לך פרס אופיר.
"איך יכולתי לזכות כשלהקרנות הסרט הגיעו בסך הכל 15 חברי אקדמיה? ככה מתייחסים כאן לקולנוע העצמאי. הקטע של האקדמיה לקולנוע הוא זיבול אחד גדול. לא הייתי אומר ששולטת שם קליקה, אבל אולי אין לי מספיק קשרים. לא הייתי הולך לתחרות הזאת, אלמלא השחקנים שלי שעבדו בהתנדבות, ובעצם הצגת מועמדותם רציתי לגמול להם במשהו".
נעלבת מהאקדמיה?
"כן, נעלבתי, באמת. הזלזול שלהם מצביע על רמת האוכלוסייה שמאכלסת אותה".