"פיגומים": או שאשר לקס הוא התגלית הכי גדולה של הקולנוע הישראלי בשנים האחרונות, או שמדובר במקרה חד–פעמי שלא יחזור עוד על עצמו. השחקן המתחיל, שמחזיק על כתפיו את כל מבנה הסרט "פיגומים", מבצע במהלכו את אחד התפקידים המרשימים והמנומקים ביותר שנראו פה זה עידן ועידנים: תוקפני, מפוחד, ילדותי, מאיים, אחוז תזזית, מעורר אמפתיה וגם רתיעה. מין התפרצות יצרית המתקשה לעתים לעמוד מתחת להגדרה המקובלת של משחק מול מצלמה. הופעתו הממגנטת של לקס ב"פיגומים" מזכירה לא אחת את מה שהשחקן הגרמני ברונו ס. עשה אצל ורנר הרצוג בסרטים "המסתורין של קאספר האוזר" (1974) או "סטרושק" (1977).
בבסיסו, "פיגומים" הוא סיפור על אודות בן ואביו. האב הוא קבלן פיגומים מפתח תקווה, שמשתדל להעביר לבנו הגימנזיסט את העקרונות של הביזנס שלו, וזאת משום בריאותו ההולכת ומתערערת. הבן חסר המנוח אינו משוכנע שעתידו על הפיגומים. לכן במקביל למערכת יחסיו המסוכסכת עם אבא, הוא מתמסר להכנות אחרונות לקראת בחינות הבגרות הממשמשות ובאות. לשם כך חובר התלמיד למורה כריזמטי ושמו רמי (עמי סמולרצ'יק), וכמו מאמץ אותו כתחליף אב.
אשר לקס, הקרוי בסרט בשמו המלא, מתפקד במהלך העלילה כשהיעדרה של אמו בולט במיוחד. מסתבר ששנים קודם לכן נטשה האם את בנה ובעלה, ועקרה מפתח תקווה לבית שאן ביחד עם תחליף בעל שמצאה, ניסים הוא שמו. הריק הנשי בחייו הרגשיים של אשר הצעיר מתמלא איכשהו באופן מגומגם באמצעות נוכחותה של שכנה, נערה צעירה, שהבחור מפתח כלפיה רגשות רומנטיים מבולבלים.
אשר ואביו מילו (יעקב כהן) אינם משתייכים לעשירונים המובילים בחברה הישראלית, והשילוב הנרגז בין הנער המתבגר לאבא הטרוד, שאוצר בתוכו כעס רב כנגד בני המעמדות הלא עמלים, מטיל את "פיגומים" אל הטריטוריות של השוליים הנידחים והדחויים בחברה המקומית, שעליהם תצפתו בשנים האחרונות סרטים כמו "הנוער", "עמק", "למה עזבתני", "מנתק המים" ו"בן זקן".
מילו, האב הטבעי, מייצג עבור בנו אשר את השאיפה לשימור הקיים, כלומר להמשכיותו של הפער בין האדם העמל לבין האיש המשכיל. מהבחינה הזו ברור שהמורה רמי, האב המאומץ, הוא המהפכן, זה שחותר לשינוי רדיקלי בסדר היום החברתי בארץ. העניין הוא שמול הנער המתלבט מופיעים שני האבות כשהם פגומים מהבחינה הבריאותית, ובהכרח אינם יכולים להשלים את מה שהם מטיפים לו באוזניו.
מתן יאיר, שכתב וביים את "פיגומים", עושה כאן את עבודת הביכורים שלו בתחום הסרט העלילתי הארוך. במנשר שהפיץ בין העיתונאים המסקרים את סרטו, הוא מצהיר שלצורך הכנתו התבסס על חוויות שצבר במהלך שנות ניסיונו כמורה להיסטוריה ולספרות בבית ספר תיכון בהרצליה, שהתעמת בקביעות עם תלמידים עמוסי בעיות, שעמדו על סף נטישת הלימודים. מידע נוסף שאותו מוסר הקולנוען הוא שלצורך איוש התפקידים השונים בסרט הסתייע בתלמידיו לשעבר, שכמובן אינם שחקנים מקצועיים, וביניהם גם אשר לקס, זה שמגלם את הדמות המרכזית בעלילה.
ואכן, הדבר המשונה הראשון שמתבלט ב"פיגומים" קשור לחזותם החיצונית של הגימנזיסטים המגולמים על ידי גברים די מגודלים, מזוקנים, שנראים הרבה מעבר לגיל 17. אין בכך פגימה של ממש, אף על פי שהמראה המבוגר של תלמידי הכיתה מניב טעם מעט סוריאליסטי לאותן סצינות שבהן הם אמורים לגלם נערים בגיל ההתבגרות.
כאמור, לקס מתפוצץ מול המצלמה בהופעה סוחפת, המבטלת מכל וכל את החיץ שבין משחק לבין שחזור אמיתות ומצבים המוכרים לו מחייו הפרטיים. התואם המושלם בין הווייתו האישית לבין האופן שבו הוא מעמיד את הדמות הפיקטיבית לכאורה שאותה הוא מגלם, אכן מיד מעלה בזיכרון את הופעותיו הבלתי נשכחות של ברונו ס., שאוזכרו כאן קודם לכן.
לצד היתרונות הרבים שמתן יאיר משיג באמצעות שחקניו, מתבלטות ב"פיגומים" פגימות רבות בכל הקשור לנרטיב שהסרט דבק בו. אין זה סרט המדבר ברמזים אלא דרמה ישירה ומחוספסת המנסה להתמודד עם קירות זכוכית שחוצצים בין אגפים שונים בחברה הישראלית. העובדה שהעלילה כלואה בחלקה בתוך חדרי לימוד מכתיבה אופי דידקטי לרבות מהסצינות הטעונות של הסרט. כך, למשל, מתפתחים על הבד דיונים הקשורים במחזה "אנטיגונה" של סופוקלס או בסיפור הקצר "יגון" מאת צ'כוב. אין שום רע בכך, לבד מהעובדה שמדובר במטאפורות מגושמות מדי, שכן היצירות הללו מדגימות בהדגשה מיותרת את מצבם האישי של אלה המתמודדים עמן בסרט עצמו.
גם בתסריט שהכין מתן יאיר ניכרים חורים רבים, בעיקר כאלה הקשורים לסיפור הרומנטי המהוסס של הגיבור ושכנתו הצעירה. כמו כן, נעשה שימוש מסורבל, ולכן גם מיותר, בנוכחותה של קבוצת הכדורגל הלוזרית של הפועל פתח תקווה בחייו של הנער המתבגר. מה שמציל לעתים קרובות את הסיפור מהעומס הדידקטי שהוא נושא הוא העריכה הנבונה של דב שטויר, שמניחה לסצינות להתגלגל באופן משוחרר ופתוח, בלי לסגור אותן עם פתרונות או מוסר השכל מעיק.
3.5/5
"הדרך לאן"
57 נשים (ובכלל זה שתי אמריקאיות ואחת מגרמניה) ביימו בישראל סרטים עלילתיים באורך מלא. 43 מתוכן עשו סרט אחד בלבד, ושמונה נוספות השכילו להכפיל כמות זו. רק חמש במאיות, יחידות סגולה בתחומן (רונית אלקבץ, ציפי טרופה, קרן ידעיה, דינה צבי–ריקליס, איילת מנחמי), הצליחו להניף את קריירת הבימוי שלהן אל הרף הגבוה של שלושה סרטים. וישנה, כמובן, מיכל בת אדם, ש"הדרך לאן" הוא סרטה ה–12 במספר.
העובדה שבת אדם מביימת ברציפות מאז 1979 סייעה לה בעיצוב גוף יצירה מוגדר ומזוהה, שעיקרו מתמצה בקולנוע המתרחק מריאליזם ובמקרים רבים מגונן על סוד, על מה שהיה, ולעתים קרובות על מה שהוחמץ. כזה הוא גם "הדרך לאן", שמציע נקודת זינוק ברורה לסדרה נרחבת של עלילות משנה שמתפצלות ממנה. נקודת הזינוק שבחרה בת אדם עבור "הדרך לאן" היא וילה יפואית שדייריה המקוריים, משפחה פלסטינית מסועפת, נדרשים לברוח ממנה במהלך קרבות מלחמת העצמאות. הרכוש הנטוש (נניח שכך יש לכנות זאת) מושך אליו דיירים חדשים, שהמאפיין המובהק שלהם קשור לעובדה שהם יהודים מאירופה - ממחנות עקורים בגרמניה, ממחנות מעבר באיטליה ומארצות הבלקן - שמתגלגלים לכאן במרוצת שנת 1948.
הדיירים החדשים, צאצאיהם, וכמובן מטעני הזיכרון הכאובים על העולם שחרב אשר ממנו הם נמלטו, משמשים את בת אדם כחומר ללוש ממנו חוויות של פרידה, חרדה, שואה, נכּבה, נטישה, בגידה, והכל תוך מתן הדגש על הלא ריאליסטי, על החלום, ההזיה, הסיוט וצלקות הזיכרון. מובן ששם סרטה של בת אדם, "הדרך לאן", מרמז להסתמכות מודעת על מקור ספרותי מוכר - הסיפור המכונן "לאן?" שמרדכי זאב פיארברג פרסם בשלהי המאה ה–19.
היה זה סיפור על אודות חיבוטי נפש של בחור ישיבה התוהה על ייעודו, גורלו, אמונתו והכיוון שאליו ראוי לכוון את עצם הגדרתו כבן אנוש. מי שהבינו הכי טוב את המטרות של פיארברג היו דווקא פרנסי עיריית תל אביב שנזעקו להנציח את הסיפור המכונן הזה, והעזו לשריין עבורו שתי סמטאות המצויות במרכז העיר - "לאן א'" ו"לאן ב'", שתיהן סמטאות של מבוי סתום, כנגזר מהדילמה שהציג פיארברג, ומיכל בת אדם מאמצת כאן.
דמויות חלושות, כנועות לעתים, של נשים וגברים, שבמהלך הסרט כמעט כולן מעידות על עצמן כי הן מתות או ימותו בקרוב, מאכלסות בצפיפות את 96 דקותיו. בולטות במיוחד הן ארבע דמויות גבריות, שהמכנה המשותף שלהן הוא שכולם אומנים האמורים ללכוד את רוח וריח התקופה: צלם, צייר, מלחין וסנדלר (בהתאמה שרון אלכסנדר, ישי גולן, יגאל שדה, משה מזרחי). הם נעים על צירי זמן אובייקטיבי של עבר מרוחק ועבר קרוב, וצירי זמן פסיכולוגי, שחרדות וסיוטים הם שמשמנים את גלגלי השיניים שלהם.
הגיוני יהיה להגדיר את "הדרך לאן" (כמו גם כמה מסרטיה האחרים של בת אדם) כיצירה אימפרסיוניסטית, שאמינותה צריכה להיבחן לא רק על ידי מידת הפיוטיות והאינטימיות של מרכיביה המרובים, אלא בעיקר על ידי ההצדקה שבחיבור בין פיסות וקרעי הסיפורים המפוזרים על הבד. ככל הנראה יש צורך בכמה צפיות בסרט על מנת לפסוק באופן נחרץ אם עלה בטוב המאמץ שמשקיעה כאן בת אדם. בצפייה הראשונה הדברים לא ממש מתחברים. מצד שני, הם גם לא ממש צורמים. להוציא סצינה מיותרת, או ליתר דיוק מביכה, שבה מעומתים ביניהם עד מוות חייל ציוני וחייל פלסטיני. למה, פורקואה?
3/5