בלון רוז': פח העיתונים של הקיבוץ הוביל את אילן שאול ל"להיטון/עולם הקולנוע"

לוע הפח הקיבוצי נותר פעור פה, עד כלות האור, שיעזור לילד הולך לאיבוד לפשפש בכל העיתונים שחור־לבן ("דבר", "על המשמר", "הארץ", "למרחב", "עיתון ספורט" וכו') שהציפו אותו לעייפה. רגע לפני מפץ הנפש, בצבץ, עמוק־עמוק בירכתיים, קצה עיתון גדול, כבד, עם שער צבעוני של ליז טיילור, ים עמודים וטונות סיפורים ורכילויות על סרטים, כוכבים, נוצצים ומנצנצים, קוקטיילים, טוקסידוז, פפיונים, קרחות, שטיחים אדומים, לימוזינות, הוליווד, פסטיבל קאן. כל מה שרצית לדעת על ליז טיילור ולא העזת לשאול את ג. עיטור.

אף על פי שהייתי קבור עמוק־עמוק באפלת הפח, הרגשתי ברקיע התשיעי. חטפתי את העיתון כמוצא שלל רב, הצצתי לצדדים, וידאתי שהמדרכה מיותמת מאדם, ניתרתי מהפח כמו קפיץ שהשתחרר ממאסר עולם, וסטיתי בחשאי לנתיב מילוט מסומן מראש.

הקסם היה מיידי. קסם שימושי. אשכרה כישוף. הכל תוך כדי הליכה. בלי להרים ראש. כשהגעתי לחדרי, גיליתי שגמעתי כבר 80 אחוז משיקוי הפלאים, מותיר למזרן, לשמיכה ולכרית זכות ראשונים, לתמוך בי ב"שלוק" האחרון - "סיפור מהסרטים": סיפור מפורט, המרוצף באהבה, חן וחסד, על פני שישה עמודים - דחוסים באין ספור תמונות - של סרט חדש, המוצג בימים אלה בבתי הקולנוע ברחבי הארץ. אוהההההההה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

***

"עולם הקולנוע" זרח לתוך אפלת חיי, ברווח הצר, בין ד' ל־ח'. ספייס צר אפל ואכזר - בחללו פרפרתי נואשות - בין "סרטונים לילדים" ו"סרטים לילדים" - "מכיתה ה' ומטה" או "מכיתה ח' ומטה". "עולם הקולנוע" הגיח מהפח הירוק כמו בלון אוטומטי, אחת לשבוע, אבל סרט מהקולנוע הגיח מהאפלה רק אחת ל... וגם אותו בחרו בשבילי. לא הייתי בקונטיניואיטי.

הייתי, או לא, חלום בדוי או פלא, ה"דודא" התחילה להשתולל אצלי בראש שעות נוספות, וה"קריז" ל"חומר החדש" הכריע בנוקאאוט, עד שהפך אותי ל"נרקומן צלולויד", שזכה בתואר הקיבוצי המפוקפק: "מתפלח מספר 1".

מה רבה הייתה הציפייה ליום־שלישי־בערב־הצגה־ראשונה. גם הצגה שנייה הולך. תלוי בסרט. בקולנוע קיץ, מתחת לכיפת השמיים, על שטח פתוח, חמוש בגבעת דשא מיוערת - כרתק מימין - לא הייתה שום בעיה להתפלח.

קשיי ההתפלחות היו בעיקר נחלתו של קולנוע חורף ("ארמון הקרח" בז'רגון הקיבוצי): אולם ספורט ענק, שהסב עצמו בחורף לבית קולנוע סגור על מנעול ובריח, נטול פתחי אוורור וחרכי הצצה פוטנציאליים. אבל גם כאן לא אמרתי נואש, וחיש מהר הבקיעו כוחותי את בריחי המבצר הנסתר.

אני זוכר, כמו אתמול, את סצינת הפרידה סוחטת הדמעות בסוף "מטריות שרבורג". תחנת דלק, נינו קסטלנובו נפרד מקתרין דנב לצלילי מישל לגרן. זה גם היה הרגע שבו נחת עלי אגרוף רזה, זדוני ובוטח, של איזי מרימסקי, המחנך הג'ינג'י, ששאל בחיוך סלחני, אך זועף: "מה אתה עושה פה? אתה נורמלי? היית צריך לשכב במיטה, מה אתה חושב לעצמך?".



"עולם הקולנוע" לא רק היה חלון לעולם אחר. חלון לחלום אחר. בזכותו, ורק בזכותו, קיבלתי לתא הדואר, לראשונה בחיי, מכתבים בתוך מעטפות הדורות, שנשלחו על ידי כוכבי קולנוע בינלאומיים ומקומיים פלוס חתימה ידנית בעט נובע. פשוט יריתי לכל הכיוונים, ושלחתי מכתב סטנדרטי (בשינוי שם הכוכב) לכל כתובת על הגלובוס (שפורסמה בלעדית ב"עולם הקולנוע"). לא האמנתי באיזו קלות (ובאיזו מהירות) יפלו ה"שלווים" אפיים ארצה.

אני עוצר שנייה. מנסה להיזכר בפנים ובשמות. לא ממש מצליח. איך שהזמן. מטפס לבוידעם החשוך, הטחוב, קופץ ראש ממקפצת הזמן, משתחל לתוך מנהרת הזמן, וזוחל על גחוני, עד לאוצר התמונות עם החתימות. עדות מדויקת, עד כאב, לימי התום, הזוהר והטוהר, שהתאיידו במרחבי הזמן האבוד: אנתוני קווין, שירלי מקליין, רקס הריסון, פיטר יוסטינוב, ז'אן פול בלמונדו, קליף ריצ'ארד, קלאודיה קרדינלה, דלידה, קים נובק, אריק איינשטיין, יהורם גאון, חוה אלברשטיין, אבי טולדנו, שולה חן, מייק בורשטיין. כל תמונה מקסימיליאן. גם החתימות נותרו טריות (ומרגשות) כשהיו.

ה"כוכב" הבלתי מעורער של "עולם הקולנוע" באותם ימים (שלהי הסיקסטיז) היה - הוא ולא אחר - ג. עיטור. בהתחלה הייתי בטוח שמדובר בבדיחה. בפסבדון. בפיקציה. ג.ימיק עיטור. מתברר שהיה אחד כזה.

עיטור, כשמו כן הוא, היה עיטור, זרחני במיוחד, שהתעקש לעטר את כתבותיו בדיוקנו, לצד כל הסופרסטארים שזכה לראיין בלעדית ל"עולם הקולנוע". לא היה ראיון אחד של ג. עיטור - לא משנה עם מי - בלי שפרצופו המצועף של "נער הזהב" יעטר וימסגר. עיטור היה כל כך נשגב, מפואר ומהולל בתשבחות, שכותרות כתבותיו היו תמיד: ג. עיטור מראיין את גילה אלמגור. ג. עיטור מראיין את סופיה לורן. ג. עיטור מראיין את רוק הדסון. ג. עיטור מדווח מפסטיבל קאן.

"מה נשמע בתל אביב", בימי אפיקים, היה הטור המוביל של ג. עיטור. בכישרונו הרכילאי המיוחד היטיב עיטור לעטר ולפזר מעל העיר העברית האפרורית הראשונה אבק כוכבים זוהר וממגנט במיוחד, שהעניק לה ממד של הוליווד הקטנה, אך סיכן קשות את עתידם הקיבוצי של דרימרים מבטן ומלידה, שנשתלו בעל כורחם מאחורי מסך הברזל, וחלומם להמריא אל רקיעי היהלומים - הסניף ישירות משורות "עולם הקולנוע".

***

קאט ליולי 1981. הלוקיישן: שפרינצק 9 תל אביב. דירה שכורה, קומה רביעית (בלי מעלית), עורפית, סופר מרווחת, מרפסת ענקית שמשקיפה על עץ תות ענקי. במקביל לעבודתי כמרכזן במלון "הייאט" ("דן פנורמה" כיום), התחלתי לכתוב, כהשלמת הכנסה, ל"קול תל אביב והמרכז": המקומון הראשון שנולד ב"ידיעות", כדי להשיב מלחמה שערה ל"העיר".

הטלפון מצלצל. על הקו: אורי אלוני מ"להיטון". "תגיד", הגיח אלוני בקול בס עמוק מהאופל, "מה דעתך לכתוב אצלנו?". אחרי שפלטתי: "למה לא?", תהה אלוני אם שמעתי עליו. "נדמה לי שכן, אבל תמיד בלבלתי אותך עם רמי דרומי".

עומדות היו רגלינו מול מדרגות הבית ברחוב נחמני 25, שבו נתקלו עיני בשלט מאיר עיניים: "להיטון/עולם הקולנוע" ("להיטון" מתרברב מלמעלה - "עולם הקולנוע" נאנק מתחת). למראית הדז'ה וו, חזרתי, במכה אחת, 30 שנה אחורה, לפח העיתונים הקפיצי הירקרק, והרגשתי מחדש איך תסמונת ה"בלון רוז'" חוזרת להתל (ולהמר) בגורלי.

זה קרה בסך הכל שנה אחרי שעזבתי את הקיבוץ (בשנית). העתיד נראה אז כמו "חור שחור", מפחיד ומאיים, שרציתי להסיר מתודעתי המיוסרת. ו"להיטון/עולם הקולנוע" נראה (לפחות אז) כמו הזדמנות פז חד־פעמית להפגיש בין הקמח לתורה. בין התסריט לתנאי ההפקה. בין תחילת החודש לאוברדראפט בקצהו.

את "להיטון", בעוונותי, לא יצא לי להכיר. אף לא פעם אחת. מבחינתי זה היה עיתון שלא קיים. את "עולם הקולנוע" הכרתי, כאמור, היטב, אבל כשבאתי לכתוב בו, לא מצאתי (כמעט) שום דבר. למעט ג. עיטור הנצחי, שעדיין נאחז נואשות בתפקיד "נער הזהב" של השואוביז המקומי (והבינלאומי), אבל נראה יותר כמו אחד ש"הלך לו" והלך לו.

אחרי כמה חודשים של כתבות צבע, מתובלות בחותם אישי (תחת השם: "מעורב אישי"), התחלתי לגשש דרכי אל אפלת מדורי הקולנוע. בזכותם ורק בזכותם, התנהגתי בניגוד משווע לכל חוקי הגרביטציה של החיים - לטובת קריירה מפוקפקת, קצרת רואי, קצרת טווח, ב"להיטון/עולם הקולנוע". ב"ידיעות" היו בטוחים ש"התחלקתי על השכל".

ויהי לילה ויהי יום, נפגשתי עם אריה רייכמן, עורך מדורי הקולנוע של "להיטון/עולם הקולנוע", ונתתי לו את זכות הסירוב הראשונה לפתוח לי שער לעולם הקולנוע. אם רייכמן היה מסרב, הייתי עוזב על המקום. אבל רייכמן חד ההבחנה קלט ישר את הניצוץ רוז', והציע לי לשקם את המדור "סיפור מהסרטים". הייתי בטוח שמישהו כבר הדליף לו, אבל מתברר שלרייכמן לא היה שמץ של מושג על אודות התפסן בשדה העיתונים שחור־לבן. הוא רק רצה להריח עם מי יש לו עסק. "סיפור מהסרטים" היה הסטארט־אפ.

את האמת? לקרוא "סיפור מהסרטים" בגיל 10, בקיבוץ, היה תענוג קצת יותר גדול מלכתוב "סיפור מהסרטים" בגיל 30 מינוס, עם מינוס בבנק, בעיר הגדולה. אף על פי שיד הגורל התערבה לטובתי, ובדיוק כשהפחתי חיים בנישה, נפלו עלי "סיפורי סרטים" לא רעים בכלל ("הדוור מצלצל פעמיים", "שודדי התיבה האבודה", "ההיסטוריה המטורפת של העולם" ו"חוט המחט"). רייכמן קרא כל תו ואות, פסיק, נקודה־פסיק, סוגריים ומירכאות, במיקרוסקופ, ראה כי טוב, ניאות לפתוח את שעריו, ונתן אור ירוק כמעט לכל "בלון אדום" שנכנס לי, מאותו רגע, לפריים.

מים רבים זרמו מאז בירקון עכור הזרם. גם "להיטון" מת מזמן. גם "עולם הקולנוע" צלל אל מצולות השכחה. רק "בלון רוז'", הבוגדני, החמקני, האדמוני, מתעקש לנקוש בחלון, בטיימינג משלו, כדי לעזור לי להעלות באוב - זיכרונות, תמונות, צלילים, געגועים, חלומות, אבק (כוכבים) ברוח ודמעות בגשם.