אילו העולם היה מתנהל על פי סדרה נוקשה של כללים סדורים מראש, לא היה מי שיוכל למנוע את בחירת "סוף טוב" של מיכאל האנקה כסרט השנה. שהרי האנקה האוסטרי הפציץ בעשור האחרון את עולם התרבות בסדרה בלתי נגמרת של יצירות מופת, ובהן "מחבואים", "סרט לבן" ו"אהבה". עובדה שהבטיחה לכאורה כי גם "סוף טוב" יעמוד על אותו דוכן מנצחים, כשהוא עטור זר עלי דפנה.
אבל מה לעשות שלא כך פועלים הדברים, לפחות לא בעשייה האמנותית, ולכן האנקה מודל 2017, עם איזבל הופר וז'אן־לואי טרנטיניאן בתפקידים הראשיים, לא רק שלא מוכתר בזאת כסרט המצטיין של השנה, אלא היפוכו של דבר: מתבזה בתואר אכזבת העונה. זאת, משום שהאנקה הענק נתפס הפעם למיחזור מייגע של חומרים ישנים ששירתו אותו היטב ביצירותיו הקודמות. ואם האנקה, מהוגי הדעות הגדולים שצימח הקולנוע מעודו, איננו מסוגל לספק את הסחורה, אז מהו באמת סרט השנה? הנה קושייה מתעתעת שלא תזכה לתשובה נחרצת עד סיומה של סקירה זו.
מצד שני, הכי קל בעולם לבחור הפעם בסרט הגרוע של השנה, משום שהוא הסרט הנורא של המאה הנוכחית. מדובר ב"אמא!" המטומטם, שהותקן לבד על ידי דארן ארונופסקי, שהוכיח שוב כי לשרלטנות נחושה אין גבולות. "אמא!" בכיכובם של ג'ניפר לורנס וחאווייר ברדם, מתיימר לצלול לתוך נבכי נפשותיהם של אלוהים ושל אמא טבע, ולהקיש מכך על גורלו המר של המין האנושי. בהחלט משימה הראויה לטיטאנים, ומה לעשות שארונופסקי ("המעיין", "ברבור שחור") אינו כזה.
זוועות קולנועיות נוספות שהכתימו את שמה של 2017 היו "חטוף" העילג (והקופתי במפתיע) עם האלי ברי; "ג'קי" המגומגם עם נטלי פורטמן; "החומה הגדולה" המביך של הבמאי הסיני הדגול ז'אנג יימו; "הפנים האחרונות" העלוב של שון פן; והיה גם "מאהב כפול", גונב דעת נוסף מבית היוצר של הצרפתי פרנסואה אוזון, שהיווה את אחד הכתמים האסתטיים שהעכירו בחודש מאי האחרון את התחרות הרשמית של פסטיבל קאן.
מקובל לראות בסרטי התחרות של קאן, מעין ועידת הפסגה השנתית של המדיום, סוג של שיקוף רנטגן למצבו העדכני של הקולנוע. אם כך, שנת 2017 נראתה בפסטיבל האחרון כעייפה, נטולת כיוון ומנומרת בכתמי סתמיות. נכון הוא ששניים מהסרטים ששולבו בקאן (ואף זכו בפרסים הנחשבים) הם סרטים ראויים ("הריבוע", "אהבה חסרה"), אך משום שאלה עדיין לא הופצו בבתי הקולנוע בישראל, סקירה זו אינה המקום הנכון לדון בהם.
דומה כי הנושא המרכזי שהעסיק בחודש מאי את באי פסטיבל קאן עומד להיות הנושא העיקרי שיטיל צלו על תעשיית הסרטים בשנים הקרובות. קוראים לזה נטפליקס, וזה אמור לרוקן את הקולנוע מהאריזה המקורית שלו – המסך הגדול. לתחרות בקאן הסתננו שני מוצרים ("סיפורי מאירוביץ'" האמריקאי ו"אוקג'ה" מדרום קוריאה) שהופקו עבור ענק הסטרימינג וכלל לא יועדו להקרנה בבתי הקולנוע. צמד האורחים הלא קרוא הזה חולל סקנדל בריביירה ועורר כלפיו התנגדות אינסטינקטיבית מכיוונם של טהרני ענף ההסרטה, אך דומה שגם הטהרנים ייאלצו בתוך זמן קצר להסתגל לתנאי השוק החדשים, שמבחינות רבות לא יאפשרו בעתיד אפילו להפיק סקירת סיכום שנתית מהסוג המפרסם פה. שהרי בעולם הסטרימינג אין עבר והווה, ובוודאי שאין קו כרונולוגי דמיוני המסיים שנה אחת ומציין תחילתה של שנה חדשה.
מרוב התרוצצות סחור־סחור, כמעט שנשכחה המשימה שלשמה התכנסנו כאן - בחירת סרט השנה המצטיין. ובכן מהו, בכל זאת הנבחר לשנה החולפת בהפצת הסרטים בישראל? קודם כל מקבץ של אכזבות ופוטנציאל איכות שלא מומש. "המרגל סנודן" שביים אוליבר סטון היה כזה, ו"יוצא מן הכלל" של מישל חזנוויצ'וס הצרפתי, וגם הקומדיה הגרמנית מנופחת הדקות "טוני ארדמן" של מארן אדה. והיה גם תרגיל מחוכם בצילום/בימוי של דאג לימן, הסרט לשחקן יחיד "הצלף", שנכשל בכל הקשור להיבטים הפוליטיים שבו, וגם "לאבינג" האמריקאי, שמרוב כוונות טובות שקע לשלולית של צדקנות חברתית. כל אלה, כמובן, לא היו ממצטייני שנת 2017.
ומה כן? האמריקאים הציגו בשנה החולפת את שני הקצוות של קשת ההפקה. מצד אחד, סרט דל־תקציב ומצניע לכת, "אור ירח", שזיכה את יוצרו בארי ג'נקינס בפרס האוסקר. מהעבר האחר, הפקת מיליארדים, "בלייד ראנר 2049", שניסתה (וגם קצת הצליחה) לחקות אורגינל נערץ בן 35 שנים. דומה שלא הצנוע ולא המהלך בגדולות השכילו לנסוק לגבהים שיחקקו את שמם בספר דברי הימים הפילמאי. הבריטים שיגרו את סרט המלחמה "דנקרק" של כריסטופר נולאן, ששוב הוכיח מיומנות עילאית בכל הקשור לבימוי, ודלות מסוימת, מהולה ביומרה רבה, בכל הנוגע למסרים. מבלגיה בא "הנערה האלמונית", המעניין אך הממוחזר של האחים לבית דארדן, ומפינלנד הגיע סרטו הסימפטי של אקי קאוריסמקי, "הצד האחר של התקווה", שנראה כי חסרונו העיקרי נעוץ דווקא בסימפטיות יתר שבוקעת בו על חשבון אמירה חברתית נוקבת בהרבה.
והנה כי כן, מצטמצמת רשימת המצטיינים של העונה החולפת לסרט האיראני "הסוכן", שכתב וביים אסגר פרהאדי ועוסק כמקובל אצלו בסוגיות של מוסר ובדיון על אחריותו של היחיד, בעולם שבו הצללים מאפילים על האורות. אומנם פרהאדי ("פרידה", "העבר") כבר עשה סרטים מוצלחים יותר, אבל "הסוכן" בהחלט יכול היה להיבחר כסרט השנה אילו הצרפתי "אנשים ומקומות" לא היה מפתיע כל כך את צרכני הקולנוע.
סרט תעודה זה, שעליו חתומים אנייס וארדה בת ה־89 והאמן החזותי החביב המציג עצמו בשם ג'יי.אר, משכיל לחולל קסם על הבד, תוך שהוא מעלה לדיון את סוגיית הבד עצמו; כלומר את המראה והמשמעות של המדיום הקולנועי בעידן של שינויים חריפים ושל פניות חדות. הנועם, האמפתיה והשנינות האצורים ב"אנשים ומקומות" יש בהם כדי להעניק לו את תואר מצטיין השנה.