ב"העדות", סרטו המבריק של עמיחי גרינברג, מתחקה היסטוריון ירושלמי נחוש, בגילומו של אורי פפר, אחר קבר אחים בכפר באוסטריה שנותר מטבח שאירע שם בשלהי מלחמת העולם השנייה, ואותו חשף חוקר אוסטרי בשנות ה־90. "אין כאן הכחשת שואה במובן הרגיל", אומר הבמאי. "זה לא שאנשי הכפר הכחישו רצח של יהודים אצלם. בעדויות שלהם כולם אישרו שזה קרה, וזה היה מאוד עצוב, אבל איש מהם לא היה מוכן להוליך למקום הקבר. גיבור הסרט חי במעין סנדוויץ' של שתיקה בין אמו, שלא מספרת לילדיה על זהותה האמיתית, לבין חוסר שיתוף הפעולה שבו נתקל באוסטריה. נקודת המוצא שלי הייתה בדמות שמתעסקת עם התרסקות הזהות שלה. ממנה, כמי שעסק בתיעוד של ניצולי שואה לפרויקט ספילברג, הגעתי לנושא הסרט".
מי שצופה בו, סקרן לדעת מה אמיתי ומה לא.
"רוב העובדות שאני מתאר בסרט על הכפר הן מדויקות. לגבי סיפור הזהות של האמא, קיבלתי השראה מ'קאתרינה', ספרו של אהרן אפלפלד, שנפטר לאחרונה. גם מה שקורה לחוקר, גיבור הסרט, מומצא. לאחר שכל העולם שלו מבוסס על ההבנה העמוקה שהוא יהודי, המוצא את עצמו נלחם מול הכחשה, כשהוא מגלה במקרה, דרך מסמכים חסויים, שאמו איננה יהודייה, הוא מבין שהוא חי בשקר. זה מהווה לגביו קונפליקט נוראי, המזעזע את עולמו כאדם דתי וגם כהיסטוריון".
עלילת הסרט נעה בין ישראל לבין אוסטריה. "הסרט נתמך על ידי קרן הקולנוע האוסטרי, והייתה אווירה מאוד חיובית בצילומים שם", מעיד גרינברג. "מצד שני, כשהלכתי לחפש מקומות לצילום הסרט, ראיתי שבכיכר של כל כפר יש אבן הנצחה לחיילים שלהם במלחמת העולם השנייה, אם מהאס־אס ואם מהוורמאכט, וליד כל אבן כזאת - זרים של פרחים טריים. כלומר, האנטישמיות נשארה ברקע. היה לי מאוד קשה לראות את זה, למרות שהאנשים שם נחמדים".
לצד אורי פפר העוצמתי בתפקיד הראשי, משתתפים בסרט לא מעט שחקנים ותיקים. רבקה גור לוהקה לתפקיד אמו של גיבור הסרט; ליא קניג, שמואל עצמון, ניצול השואה ומרים גבריאלי, מופיעים בתפקידי עדים; ויצחק חזקיה משחק רב. "פשוט היה תענוג לעבוד עם שחקנים כאלה", הוא מתפעל.
גרינברג, בעל שיער וזקן מאפירים, יוצא עם סרט ביכורים בגיל 48, ולו בשל העובדה הזו, אפשר לנחש שסיפורו מורכב. הוא - אחיו של הסופר יהושע גרינברג - בנו של ניצול שואה מפולין, וסיפורי שואה התהלכו במשפחתו. אמו נמלטה לפני השואה עם משפחתה מבלגיה לדרום אמריקה. גרינברג נולד בארץ וגדל בארצות הברית.
"גדלתי בעולם הדתי ואני לא יכול לומר שכיום אני לגמרי חילוני", הוא אומר. "כשלמדתי בישיבה תיכונית בירושלים, היינו בורחים משם לראות סרטים. אז לא עלה בדעתי שאהיה אי פעם קולנוען. עם זאת, תמיד הייתי סקרן לגבי המשכו של סרט אחרי שנגמר. בהמשך, בתום שנת לימודים בישיבה גבוהה, שירתתי בסיירת צנחנים ועשיתי טיול של אחרי צבא בדרום אמריקה. כשחזרתי משם, בגיל 23, הסתובבתי בירושלים ומצאתי את עצמי מול בית הספר לקולנוע 'מעלה'. 'שווה להיכנס', אמרתי לעצמי ונשאבתי לתחום".
"העדות" שינה את חייו מקצה לקצה. "אחרי שהתקבלנו לפסטיבל ונציה, אמרתי לעצמי שאני לא מצפה לכלום, ומה שיהיה, יהיה", הוא מספר. "כמי שמשתדל לא לנסוע בחגים, פספסתי את טקס הענקת הפרסים בפסטיבל חיפה האחרון, שנערך בשמחת תורה, ובו זכיתי בפרס הראשון".
והסרט הבא?
"בדרך. זה סרט שונה לגמרי מ'העדות', דרמטי־קומי, עם סיפור מופרע של בן שחוטף את אביו למדבר. בינתיים אני עובר עם 'העדות' מפסטיבל לפסטיבל. כעת אני נוסע לפאלם ספרינגס בארצות הברית, אחרי שכבר הייתי עם הסרט בוורשה, בקייפטאון, בשטוקהולם ובווינה. כל הנסיעות האלה לא היו בתוכניות שלי".