"קרא לי בשמך": תחושת קיטש כבדה מלווה את סיפור האהבה החד מיני

“קרא לי בשמך", שמתרחש בקיץ 1983, הוא אם כך סרט מגייס, וטבועים בו כל האלמנטים המתאימים להגדרה זו, ובכלל זה נאום ישיר בזכות האהבה הבין–גברית שמשמיע אבא פרלמן באוזני פרלמן הקטן ונוגה המבט.

“קרא לי בשמך", שהוא אחד מהסרטים היותר רומנטיים שהוצגו בעשור האחרון, מתבסס על ספר של אנדרה אסימן, יהודי יליד אלכסנדריה, מומחה לספרות צרפתית, שגורש ממצרים יחד עם בני משפחתו ב–1957, מיד עם תום מלחמת סואץ. התסריטאי שהעתיק את הרומן לקולנוע אינו אלא ג'יימס אייבורי רב הזכויות הפילמאיות (“זיכרונות אהבה מפירנצה", “זיכרונות מאחוזת הווארד", “שארית היום"), שהתמחה בין היתר בטוויית סרטים עם נגיעות מעודנות באהבה חד–מינית (“מוריס", “המסיבה הפרועה"). אייבורי, כיום בן 90, אמור היה גם לביים את “קרא לי בשמך", אך התמהמהות בת כמה שנים בהפקה, והזדקנותו שלו עצמו, הביאו להפקדת התסריט בידי הבמאי האיטלקי לוקה גואדנינו, שמוכר פה בעיקר בשל סרטו “אני, אהבה" (2009) עם טילדה סווינטון.

דומה שהחלטת הבימוי המכרעת שקבעה את טיבו של סרט זה הייתה במיקום אתרי הצילום שלו. גואדנינו, יחד עם סיומבו מוקדיפרום, צלם מיומן ממוצא תאילנדי, נטעו את מצלמותיהם בשורה של עיירות וכפרים - קרמה, סירמיונה, מוסקזאנו, פאנדינו, קאפרלבה, קרמאסקה ועוד - המפוזרים בין מילאנו לקרמונה, במחוז לומברדיה המלבלב. הדר הבארוק וקישוטיות הרוקוקו, שטבועים ברחובות, בכנסיות, בכיכרות ואפילו בתחנות הרכבות של העיירות הללו, בצוותא עם מראות הטבע המפייס - מעיין, חורשה, גדות נהר, עצי פרי - הגודשים את הסביבה המצטלמת, הופכים את “קרא לי בשמך" למעין סרט תעמולה שייעודו העיקרי הוא עידוד התיירות בצפון איטליה.

לצד ההחלטה להפוך את אליו הצעיר לפסנתרן מוכשר, ובכך לסלול נתיב לפסקול מוזיקלי מפתה, מודגש גם עיסוקו של אבא פרלמן, שהוא ארכיאולוג המתמחה בטיפול ובזיהוי שרידים של פיסול קלאסי. וכך מצטרפים גם חלקי פסלים שבורים בסגנון יווני–רומי, ומבנים מעידן האימפריה הרומית העתיקה, אל המראה התיירותי, מרומם הרוח חובה להדגיש, שבו טובלת עלילת הסרט.

מובן מאליו שמותר לצלם סרט באתרים יפים (מדי), ומותר גם לשוטט עם מצלמה סקרנית על פני גוף צעיר וחטוב (מדי), ולתצפת בחן על נשים צעירות (מדי), ובתוך כך לשלב סצינות רבות (מדי) של ארוחות מגירות ריר. הבעיה היא שפועל יוצא הכרחי ומתבקש מגודש זה הוא בתחושת הקיטש המתלווה למרבית הסצינות ב"קרא לי בשמך". לא זו בלבד שהעלילה עצמה לוקה בהתנהלות בקצב מעין חלומי, הרי שהתוספות המיופייפות, הקוליות והחזותיות, מעלות את רף הסוכרים לרמה שאינה מומלצת על ידי רופאי משפחה.

“קרא לי בשמך" זכה לקבלת פנים אוהבת בארצות הברית, שבה הביקורת יצאה מגדרה בכל הקשור להמטרה של ערימות שבחים על ראשו של סרט זה, שאפשר לראות אותו כתיאור אופטימי למפגש מפרה בין אירופה הקלאסית המנומנמת לבין אמריקה המתוזזת. זאת לאחר המון סרטים שהדגישו את היפוכו של תהליך: אמריקאים גסי רוח הפולשים ומחריבים את מרקמי התרבות האירופית.

הסרט נחתם בסצינה יהודית מפייסת, הנערכת בחג החנוכה, כשעל הבד מנצנצים נרות החנוכייה ובמחבת מיטגנות להן לטקעס שמגרות את בלוטות הריר. לכולם, לליברלים הקשישים ולגברים הצעירים, נורא טוב כאן. רק את הבחורה הצרפתייה מריזיה, שנותרה ללא הבחור שלה, הכל שוכחים בלהט האהבה החד–מינית.