היום יגיע למסכינו גיבור העל השחור הרציני הראשון, הפנתר השחור של מארוול קומיקס, שנהגה ב־1966 בידי סטן לי וג'ק קירבי, שני יהודים ניו יורקים, כדי להעניק לקהל קוראי הקומיקס השחור דמות להזדהות איתה. שמו האמיתי של הפנתר השחור הוא טצ'אלה, והוא יורש העצר של מדינה אפריקאית בדיונית בשם ווקנדה המחזיקה במחצב המתכתי החייזרי הנדיר ורב העוצמה, ויברניום.
בסרט החדש, "הפנתר השחור", המתרחש לאחר אירועי "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים", המלך טצ'אלה חוזר לביתו בווקנדה, אבל מגלה כי מלכותו התערערה ומוטלת בספק על ידי מפלגות שהוקמו בתוך ארצו. כאשר אויביו מאיימים לקרוע את הממלכה לגזרים, טצ'אלה חייב להיהפך לפנתר השחור ולחבור לסוכן CIA ולחברי הכוחות המיוחדים של ממלכתו על מנת למנוע מלחמת אזרחים בארצו.
ההצצות הראשונות לסרט, החל מרגע שחרור הטיזר הראשון ליוטיוב, יצרו היסטריה מוחלטת בקרב הקהל השחור בארצות הברית. רכישת הכרטיסים המוקדמת שברה את כל שיאי הסרטים האחרים של מארוול. ההתרגשות הרבה סביב הפנתר השחור נובעת כמובן מהעובדה שהוא גיבור העל השחור המשמעותי הראשון. הוא האובמה של עולם הקומיקס, אם תרצו. עד כה היו גיבורי על שחורים בעיקר בסרטי פרודיה כמו Blankman ו־The Meteor Man הניינטיזיים. חוץ מזה, ווסלי סנייפס היה סוג של גיבור על שצד ערפדים ב"בלייד" של מארוול קומיקס, ואילו ויל סמית גילם גיבור על אלכוהוליסט ב"הנקוק". ההבדל המהותי בין שתי הדוגמאות הללו לבין "הפנתר השחור" הוא שעובדת היותם שחורים לא הייתה מרכזית לדמויות של סנייפס וסמית, ולכן הסרטים הללו לא היו משמעותיים מבחינת השיח השחור והזהות השחורה באמריקה.
ב"הפנתר השחור", לעומת זאת, העובדה שהגיבור הוא שחור היא לב העניין. ובניגוד למרבית הסרטים על שחורים, הסרט לא עוסק בסבל של האדם השחור; הוא לא עוסק בעבדות, בעוני, בפשע או בגזענות. השחורים ב"הפנתר השחור" יצרו ציוויליזציה מתקדמת, והעובדה הזאת מאוד מרגשת את הקהל השחור. “הניו יורק טיימס” פרסם מאמר של קארוול וואלאס בשם “למה ‘הפנתר השחור’ הוא רגע מכונן עבור אמריקה השחורה”, שכותרת המשנה שלו מסבירה: “סרטו של ריאן קוגלר הוא דמיון מחדש חי ובהיר של משהו שאמריקאים שחורים הוקירו במשך עשורים: אפריקה בתור חלום השלמות, הגדולה וההגשמה העצמית שלנו”.
עדנה מחודשת
את "הפנתר השחור" צריך לקשור לתנועת האפרופוטוריזם, העוסקת באפריקאיות בתרבות ובאמנות לא מנקודת מבט של העבר הריאליסטי והכואב, אלא מתוך מחשבה על עתיד אפשרי ומדומיין, שעשוי יום אחד להפוך למציאות אוטופית חדשה. האסתטיקה האפרופוטוריסטית, שחווה בימים אלו עדנה מחודשת בעולם האמנות הפלסטית, חותרת תחת הקונבנציות המאוד לבנות של המדע הבדיוני בכך שהיא ממקמת דמויות שחורות מרכזיות בתוך עולמות עתידניים ומתקדמים מבחינה טכנולוגית.
השחקן המגלם את טצ'אלה/הפנתר השחור בסרט הוא צ'דוויק בוזמן, שנכנס לנעליו לראשונה לפני שנתיים ב"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים". בחמש השנים האחרונות הוא הספיק לגלם שלושה גיבורי תרבות אפרו־אמריקאים בשלושה סרטים שונים: ב"42" הוא גילם את שחקן הבייסבול האגדי ג'קי רובינסון; ב־Get on Up הוא הפך לכוכב הFאנק ו"סנדק הסול" ג'יימס בראון; וב"מרשל" הוא גילם את ת'ורגוד מרשל, השופט האפרו־אמריקאי הראשון בבית המשפט העליון של ארצות הברית. בחודש מאי הקרוב, אגב, נראה אותו שוב בדמות הפנתר השחור בסרט הבא של היקום הקולנועי של מארוול, "הנוקמים: מלחמת האינסוף".
הבמאי של "הפנתר השחור", כאמור, הוא ריאן קוגלר, שסרט הביכורים שלו, שיצא ב־2013, הוא הדרמה הביוגרפית ,Fruitvale Station המבוססת על מקרה אמיתי של צעיר שחור שנורה למוות על ידי המשטרה בתחנת רכבת תחתית באוקלנד שבקליפורניה. אחר כך הוא ביים את דרמת הספורט “קריד”, הספין־אוף לסדרת סרטי “רוקי”, המתמקד במתאגרף השחור הצעיר אדוניס ג'ונסון קריד, בנו של אפולו קריד, יריבו של רוקי, שהפך לחברו הטוב. בשני הסרטים הללו כיכב השחקן מייקל בי. ג'ורדן, שמגלם ב"הפנתר השחור" את נבל העל אריק קילמונגר, ווקנדי גולה המבקש להפיל את טצ'אלה מכיסאו. "הפנתר השחור" הוא הסרט עתיר התקציב הראשון של קיגלר – ואומרים שהוא ניצל את 200 מיליון הדולרים שעמדו לרשותו בתבונה ונשאר נאמן לחלוטין לתמות השחורות שעניינו אותו בסרטיו הקודמים. בכך כוחו האמיתי של "הפנתר השחור".