אלא שהפעם, הסרט מבית סוני, שאמור לכבוש לבבות, מדיר שינה מעיניהם של הורים רבים לילדים אלרגיים. הסיבה: באחת הסצינות משליכים פיטר וחבריו אוכמניות לפיו של מר מקגרגור, אף שהם יודעים כי הוא אלרגי לאוכמניות. מר מקגרגור מפתח תגובה אלרגית קשה הגורמת לו לחנק ומביאה אותו להשתמש במזרק האפינפרין שלו: אדרנלין מציל חיים.
מעשה קונדס? לא בעיני הורים רבים לילדים הסובלים מאלרגיות. "אלרגיה למזון היא לא נשק", כתבו חברי עמותת יהל לייעוץ והדרכה לאלרגיות מזון, בעצומה שהעלו לרשת בעקבות יציאתו של הסרט. "הסצינה מתייחסת בקלות ראש לאלרגיות מזון ומעודדת בריונות. היא פוגמת בצורה קשה בהזדהות של הסביבה עם מצבם של אנשים בעלי אלרגיות מזון ומעודדת התנהגות בריונית במקום לעודד הכלה ועזרה לזולת. ההתייחסות המזלזלת פוגעת בנו כחברה, משום שהיא גורמת לאנשים לחשוב שאלרגיות מזון הן דבר שאינו מסוכן ואינו יכול להסתיים במוות. ההפך הוא הנכון".
בעצומה קוראים אנשי יהל לחברת סוני, המיוצגת בארץ על ידי פורום פילם ותיאטראות ישראל, להסיר את הסצינה הבעייתית המתייחסת בקלות ראש לאלרגיות מזון ומעודדת בריונות. עד כה הם פנו לחברה במכתב, שעליו חתומות אגודות מתחום האלרגיה הפעילות ב־18 מדינות שונות, ואף שיגרו מכתב אל שר החינוך נפתלי בנט ואל שרת התרבות והספורט מירי רגב, וטרם נענו. מהמפיצים בארץ, לעומת זאת, הגיעה תשובה שלילית, שכן לטענתם אין ביכולתם לעשות דבר. במקביל, נשלחה פנייה מטעם יהל למועצת הסרטים, שממנה ביקשו, גם אם לא תצליח לכפות על הזכיין לחתוך את הסצינה הבעייתית, להגביל את גיל הצפייה בסרט, כמו גם לשדר במהלך הסצינה שקופית הסבר על סכנת המוות האמיתית שבחשיפה למוצרים שהגוף אלרגי אליהם.
יחיאל גוטמן, מי שמשמש כיום יו"ר המועצה לביקורת סרטים, העביר את המכתב לחברי המועצה, ואלה החליטו על "הקמת צוות לבדיקת הנושא". זאת כאשר הסרט, יש לזכור, כבר מוקרן בבתי הקולנוע.
החששות גדלים
לא מדובר בבהלה בלתי מבוססת. אנשי יהל טוענים כי לא פעם מה שרואים בתקשורת הופך "נורמלי". רק בשנה האחרונה היו כמה מקרים בעולם של ילדים שמתו כתוצאה מאלרגיית מזון, חלקם כתוצאה מבריונות והתנכלות של ילדים אחרים, כפי שמתרחש בסצינה ב"פיטר ראביט". בחלק מהמקרים הוגשו כתבי אישום נגד הילדים התוקפים. במקרה שאירע רק לאחרונה בבריטניה, ילדים החליפו כריך לילד אלרגי לחלב ושמו בו חתיכת גבינה בכוונה תחילה. הילד נזקק לטיפול וכיוון שלא קיבל אותו באופן מיידי - איבד את ההכרה ומת.
שלומית רדר, מנכ"לית עמותת יהל, מכירה את הדברים מקרוב. כאשר בנה אלמוג (17) עלה לכיתה א', ניגשה רדר למנהלת בית הספר וביקשה ממנה להכריז על בית הספר כנקי מבוטנים. "לא הצלחתי כי המודעות עוד הייתה נמוכה, ומנהלת בית הספר חשבה שאין סיכוי להעביר החלטה כזו בקרב ההורים", היא מספרת. "כמה ימים אחרי שהתחילה השנה, ילד מכיתתו של בני הבכור החליט לבדוק מה במבה תעשה לאלמוג ורדף אחריו בבית הספר עם החטיף. למזלי הוא לא תפס אותו, ובסופו של דבר מעז יצא מתוק, כי באותו סוף שבוע יצאה הנחיה מבית הספר שבה נאסרה הכנסת במבה לבית הספר".
דברים דומים מספרת נטלי כתריאל מחולון, אמא של בר (16), שאלרגי לחלב ברמה מסכנת חיים. לדבריה, כשבנה היה בכיתה ב', נשמעו מדי פעם איומים מצד תלמידים מסוימים הנוגעים לאלרגיה שלו. חומרת המצב הובהרה לילדים על ידי מחנכת הכיתה. "בוקר אחד קיבלתי שיחת טלפון ממנהלת בית הספר שבו למד", היא מספרת. "אחד הילדים שפך על פניו של בר קערת חלב, כזו שנמכרת באריזות סגורות כתוספת לקורנפלקס. בר פיתח במקום תגובה אלרגית קשה מאוד, טופל באדרנלין בשטח בית הספר, פונה לבית החולים בניידת טיפול נמרץ ונזקק לטיפול והשגחה למשך יממה בבית החולים. מבירור שנעשה נודע לי כי הילד ששפך את החלב - הגיע באיחור לחצר בית הספר. תלמידים שהיו בחצר לא הסכימו לשתפו במשחק כדורגל כי כבר התחילו במשחק. התגובה שלו הייתה לשפוך חלב על פניו של בר".
גם נעמה, אמא של יובל ממודיעין, שאלרגי לחומוס, מספרת שכשהיה בכיתה א', ילד מהכיתה רדף אחריו עם כריך חומוס: "הילד שרדף אחריו לא עשה את זה מתוך כוונה רעה, אבל התוצאה היא אותה תוצאה. יובל הרגיש מאוים בבית הספר למשך תקופה ארוכה".
שרון, אמא נוספת, מספרת שילד ניגש לבנה האלרגי לבוטנים בהסעה בתום יום הלימודים וניסה לדחוף במבה לתוך הפה שלו. "הבן שלי הצליח להתחמק ממנו וללכת לשבת ליד הנהג", היא מספרת. "בדיעבד גם במקרה הזה בית הספר התערב ופתר את הבעיה על הצד הטוב ביותר, אבל החששות והפחדים של הילדים שלנו בעקבות מקרים כאלו מתגברים. מצבם של הילדים האלרגיים בתוך סביבת השווים הוא עדין, גם ללא החשש מהתנכלויות. כל הילדים חייבים את תחושת הביטחון בבית הספר. סרט כזה יכול לתת רעיונות לילדים צעירים, ומעשה הקונדס הבא יכול להסתיים באסון", היא אומרת.
תופעה שקופה
על פי נתוני עמותת יהל, המונה כ־2,000 משפחות שלהן ילד אלרגי אחד לפחות, מספר האלרגיים בעולם עלה ב־50% בין השנים 1997 ל־2011, והוא מצוי במגמת עלייה בלתי פוסקת. ביוון המספרים עומדים על כ־2% מהאוכלוסייה, באיטליה ובספרד על כ־4%, ובבריטניה, בצרפת, בהולנד ובגרמניה - על כ־5% מהאוכלוסייה הכללית.
בקרב ילדים, הסטטיסטיקה גבוהה יותר במדינות המתועשות ועומדת על 6%־8% ילדים שאלרגיים למזון. על פי ארגון העמותה האמריקאית, מכל 13 ילדים בארצות הברית ילד אחד הוא אלרגי. על פי ההערכות, כ־2% מהאוכלוסייה בישראל אלרגיים למזון, אולם לא נעשה מחקר מקיף בנושא אלרגיות מזון בכל האוכלוסייה ולא לגבי כל סוגי המזונות. כך או כך, בכל שנה נולדים כ־190 אלף תינוקות, ומתוכם כ־7,500 אלרגיים למזון כלשהו.
הנתונים הללו עשויים להסביר את המחאה שפרצה נגד הסרט לא רק בישראל, אלא ברחבי העולם כולו. אגודות העוסקות בהעלאת המודעות לתחום האלרגיה בלא פחות מ־18 מדינות שונות החלו לפעול לאחרונה נגד הקרנת הסרט. "אדם שאינו חי עם אלרגיות מזון אינו יודע עד כמה ההתמודדות קשה עם הסביבה מגיל הינקות ועד גיל בגרות. במעון, בגן ובבית הספר, בחוגים, בגני המשחקים, בתנועות הנוער, במרכזי הבילוי, בבתי הקולנוע, בצבא ובמקום העבודה - המזון האלרגני יכול להיות בכל מקום", אומרת רדר.
"הסיפור של פיטר ראביט נורא מבחינתנו, כי הוא מיועד לגילים הקטנים. בנוסף, מר מקגרגור הוא האיש הרע, כלומר ההזדהות של הקהל תהיה עם הארנבים שזרקו עליו פירות יער. לפני כמה שנים הייתה הצגה בספארי, שבה הדמות הרעה הייתה אלרגית והשתמשו באלרגן כדי להילחם בה. עמותת יהל פנתה להנהלת הספארי, שהבינה את טעותה וההצגה שונתה. בסרטים מצוירים תמיד יש דמויות טובות ורעות, והן נלחמות אחת בשנייה וכל האמצעים כשרים, אולם השימוש באלרגן נגד אחת הדמויות עשוי לשתול בראשם של ילדים צעירים רעיון שעלול לגרום לאסון, בלי שיבינו לעומק את משמעות מעשיהם".
"אם היה מדובר בסצינה שפוגעת במי שמאוגדים במפלגת השלטון או מהווים קבוצה רחבה בחברה – מילואימניקים, לוחמים, נשים, חרדים, מתנחלים או עולים – סביר להניח שהיו כבר מתייצבים הפוליטיקאים שהיו יוצאים נגד הסרט כולו", אומר מצדו פרופ' אודי לבל, מי שעוסק באקטיביזם לשינוי חברתי במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת אריאל ובבית הספר לתקשורת באוניברסיטת בר־אילן, אך לפעול נגד סרט שיש בו סכנה אמיתית ומוחשית לחייהם של ילדים?".
לדברי פרופ' לבל, בעולם הצליחו עמותות המקדמות מודעות לסוגיות מקבילות לקצור הצלחות. הוא מזכיר, למשל, את החובה לפרסם שמות ארגוני סיוע למצבי דיכאון קיצוניים, כאשר מוקרנות סצינות שבהן מוצג ניסיון התאבדות. "היום יש הבנה כי התנהגות תקשורתית או קולנועית היא בהגדרה אופציה לפעולה", אומר פרופ' לבל. "הסצינה הזו מכניסה במודע או שלא במודע את אופציית כפיית המזון על ילד אלרגי לרפרטואר ההתנהגות של ילדים, בטח בעת ריב. אם לא ירחיקו מהילדים סצינה המכשירה אלימות נגד בעלי אלרגיות למזון, זה יהפוך את סביבת גן הילדים לכזו שדרך קבע יש בה פוטנציאל לטרור. דווקא פה יש לנקוט פעולה ולהפשיל שרוולים".
"הורים מבקשים מגננות לוותר על פיצה במסיבת יום הולדת בגן כדי שגם הילד שלהם, שאלרגי לגבינה, יוכל להשתתף", אומרת עו"ס נטע שטיינר־לבל, מתאמת טיפול בעמותת אנוש ומתנדבת בעמותת יהל. "לרוב הם מסורבים והילד נאלץ שלא להגיע למסיבה, או גרוע מכך, לאכול בשולחן נפרד ללא חבריו. אז כמו שלא מוותרים על פיצה, ככה לא מוותרים על סצינה מזעזעת בסרט – שגם היא מהווה סיכון לשלומו של הילד האלרגי. אין הבדל בין הדברים. זו תופעה שקופה. אין מודעות אליה. אם היה בסצינה ארנב שדוקר מישהו למוות בסכין – לא רק המפיצים, אלא מאות הורים לילדים היו כנראה מחרימים את הסרט. אבל כאן מדובר 'בסך הכל' בארנב שזורק על מישהו אוכמנייה. מי שלא מודע לסכנות של אלרגיות למזון, לא יודע שעבור הילדים האלרגיים בריונות מזון היא סכנת חיים בדיוק כמו דקירה בסכין, שלא לומר תחושה תמידית של סכנה והשפלה מצד מי שלא מוכנים לכבד את זכותם לבריאות".
מתיאטראות ישראל ומפורום פילם בחרו שלא להגיב.