ב–9 בנובמבר 1918, יום הלחימה האחרון במלחמת העולם הראשונה, מת המשורר הצרפתי גיום אפולינר, שזמן מה קודם לכן נפצע בראשו כשרסיס פגז חדר את הקסדה שחבש. אפולינר, מי שטבע את המונח "סוריאליזם", כלל לא היה צריך להתגייס לצבא הצרפתי, משום שהיה נתין שווייצרי שנולד ב–1880, כלומר הרחק מגיל המגויסים. אלא שהוא התעקש לעשות זאת. אולי כדי להוכיח לעצמו ולסובביו, בהפוך על הפוך, את הצדק הטבוע בטיעוניו הלוהטים בגנות המלחמה.
אפולינר היה זה שחיבר את השיר: "אם גם אני אפול חלל במלחמה/ הו, לו את תתאבלי במשך יממה/ ואז הזיכרון יבליח וידעך/ כהתפוגג פגז בשמי המלחמה/ פגז יפה שכמו מימוזה הוא נפתח" (תרגום: דורי מנור). מובן שההשוואה המופרכת, הפראית, שהוא עורך בין פרח המימוזה לבין הפגז הקטלני שאכן יהרוג אותו, היא המצביעה על החיבור בינו לבין האומנים הסוריאליסטיים. זה גם מה שמחבר בינו לבין אדוארד פריקור (נאיואל פרז ביסקאיאר), גיבורו הבדיוני של הסרט "להתראות שם למעלה", שהופק על פי ספר מאת פייר למטר.
בדיוק כמו אפולינר, גם פריקור נהרג ב–9 בנובמבר 1918, במהלך הסתערות מיותרת לגמרי של חיילים צרפתים על מתחם גרמני מבוצר. למען האמת, פריקור לא מת בקרב. בעצם, הוא לא מת בכלל. חייל אחר שנפל בסמוך אליו נקבר תחת השם פריקור, ואילו הוא עצמו, פצוע קשה, שנתלשה הלסת התחתונה שלו, נותר בחיים כסוג של מפלצת אנושית הבאה להזכיר לסביבתו הקרובה את אימי המלחמה בשוחות.
פריקור המומצא, כמו אפולינר האמיתי, הוא אומן המתחכך עם היוצרים של זרם הדאדאיזם האבסורדי, שמתוכו בקע הסוריאליזם. הוא חי בהסתר בפריז, מתחבא מאחורי מסיכות שונות שאותן הוא מעצב ברוח אומני התקופה, וזומם את נקמתו בכולם; בחברה הנהנתנית, בשחיתות השלטונית, ובמיוחד באביו העשיר (נילס ארסטרופ), שממשרדו המפואר הנטוע בשאנז אליזה שולט על הנעשה בבירה הצרפתית.
***
האיש מאחורי פריקור, או מוטב לומר הפנים הגלויות של איש המסיכות ההוא, הינו אלבר מילאר (בגילומו של הבמאי אלבר דופונטל), שהחברה פסחה על קיומו. מילאר הבדוי, שגם הוא כמו אפולינר האמיתי נקלע ללחימה בחפירות כשהוא בן 38, עבד קודם לגיוסו כפקיד בבנק פריזאי ונותר בלא כלום, קבצן משופם, עם שוך הקרבות. דומה שהתרומה היחידה שלו למולדתו צרפת היא בעצם הצלת חייו של האומן פריקור ובהסתרת זהותו האמיתית.
לשני שרידים אלה מהתופת של החפירות יש תוכנית פעולה. הם רוצים לרמות את בני עמם, תוך הגחכתו של רגש הפטריוטיות הכללי, ובכך להכות את הרמאים והמושחתים בנשק שלהם עצמם. התוכנית הגרנדיוזית שלהם היא להציע לכל הרשויות המוניציפליות בצרפת הקמתן של אנדרטאות זיכרון לגיבורים שחייהם הוקרבו לשווא. במיוחד שמח האומן פריקור לעשות זאת לראשי הרובע השמיני, רובע העשירים בפריז, שבראשו עומד בעל הון גדוש זדון ותיעוב לבני האדם, שאינו אלא אביו מולידו שהיה זה שדחף אותו אל שדה הקרב.
אף על פי שפרטי ההונאה הזו אינם חשובים למעשה, יש בה כדי לבטא את התשוקה להשתין מהמקפצה הכי גבוהה בעיר על ראש החברה הצרפתית הצבועה. והרי זה בדיוק מה שעשו אומני הדאדא והסוריאליזם, שהחלו לעצב עוד במהלך המלחמה, בשנת 1916, את זרעי הלעג והפרדוקס המתמיד שהשתדלו לפזר בין הנהנתנים, השבעים והמדושנים שרק הרוויחו מהעלאת קורבנות האדם.
אם כך, "להתראות שם למעלה" הוא שילוב מורכב של סרט מחאה חברתית והתבוננות בניצני הפריחה של זרם אומנותי, שתוך זמן קצר השתלט על היצירה בצרפת - שירה, ספרות, ציור, פיסול ואומרים שגם אדריכלות. לצורך גיבוש האלמנטים במחאה הפוליטית/חברתית הטבועה ב"להתראות שם למעלה", רותם אלבר דופונטל, שביים סרט זה, כמה נכסי נצח קולנועיים, ובראש ובראשונה את "אני מאשים" הקלאסי של אבל גאנס.
ב–1919, שנה לאחר תום קרבות מלחמת העולם הראשונה, הפיל גאנס, ממעצבי השפה הפילמאית החשובים ביותר, את הפצצה הפציפיסטית שלו לתוך שדה הדיון הציבורי בצרפת. היה זה "אני מאשים", סרט שהשתמש במודע בכותרת מאמרו הנודע של אמיל זולא, כשזה יצא, שני עשורים קודם לכן, לחלץ את הקצין היהודי אלפרד דרייפוס מהאשמות השווא שטפלו עליו ראשי המודיעין והפוליטיקה בצרפת, שלא היו אלא מבשרי הפאשיזם שאו־טו־טו עמד להפציע ולבלוע את מרבית המשטרים באירופה.
בסרטו המכונן עוקב גאנס אחר משולש אוהבים מעוות. בעל חווה כפרי מגויס בעל כורחו לצבא הצרפתי, ונשלח לקרבות מול הגרמנים. בעודו מבוסס בבוץ שדה הקרב נכבש הכפר שלו על ידי חיילי האויב, ואשתו נאנסת על ידי אחד מחיילי הכיבוש. עם שוך המלחמה שב החוואי לביתו ומגלה את האמת על אודות הילד שהולידה אשתו. הוא יורד לגמרי מהפסים, קורא לעצמו בשם חדש "אני מאשים", ויוצא למסע התעוררות ציבורית כנגד המיליטריזם שהניב את פירות המלחמה הכי באושים. סרטו של גאנס הוא בדיוני אומנם, אך הבמאי החדשן הזה עשה בו שימוש חלוצי כששילב במהלכו חומר גלם דוקומנטרי, שצולם במהלך קרבות המלחמה ההיא ותיעד חיילים בעת הלחימה.
בסצינת השיא של הסרט מעצב גאנס תמונה פנורמית סוריאליסטית לגמרי, כאשר המוני חיילים מומתים מתעוררים מקברם, מתקלפים מתכריכיהם, נחלצים מארונות הקבורה ומצטרפים לצעדת המחאה של החייל המכנה עצמו "אני מאשים". על אותם חיילים קבורים בדיוק מדבר גם הסרט האנטי־מלחמתי הנהדר "כמה טוב לחיות", שברטראן טברנייה עשה ב–1990 (עם פיליפ נוארה בתפקיד המוביל). הסרט ההוא מתאר יומיום קשה מנשוא של קצין רפואה הממונה על איתור גופות נעדרים והבאתן לקבורה כדת וכדין.
הפעילות המורבידית הענפה שריתקה כל כך את תשומת לבו של טברנייה ב"כמה טוב לחיות", כמו מניפה עצמה לחיים מחודשים בסרטו החדש של דופונטל. חלקים נרחבים מעלילת "להתראות שם למעלה" מתמקדים בתעשיית הקבורה, ובאופן שכמה ספקולנטים עושים רווחים גם מגוויות חיילים המפוזרות בשטח. עד כאן על המחאה הטבועה בסרט.
עם כל הכבוד לפן החברתי החשוב הזה, דומה כי "להתראות שם למעלה" לא היה נחרת בזיכרון אלמלא הרובד האחר, אולי הרובד השליט שבו. זהו המבט הנוקב בנפתולי היצירה האומנותית, כפי שזו באה לידי ביטוי הן בסוג המסיכות שפריקור עוטה על עצמו, והן באופי האנדרטאות שהוא ומילאר, בן זוגו להונאות, מציעים לראשי ההמון הצרפתי שלאחר המלחמה. כאמור, על מנת להסתיר את העיוות החמור שהוטל בפניו של האומן הפריזאי, המת–החי פריקור מתהלך כשהוא מוסווה מאחורי מסיכות המעוצבות ברוח אומני שנות ה–20.
באי מוזיאונים וצרכני אומנות יוכלו בוודאי לזהות במסיכות הללו ציטוטים ישירים מעבודות של מקס ארנסט, פרנסיס פיקבייה, קונסטנטין ברנקוזי, וכן הדים לפיסול אפריקאי, שפבלו פיקסו ניסה באותה העת לדחוף אל מרכז האג'נדה האומנותית הפריזאית. ומשום שהעלילה של "להתראות שם למעלה" מתחוללת במהלך שנת חייו האחרונה של אמדיאו מודיליאני (שנפטר בפריז בינואר 1920), מתהלך פריקור ברחובות עיר האורות כשיצירה של מודיליאני מכסה את פניו.
מרסל דושאן, ממחוללי הדאדאיזם, זוכה כאן לציטוט ישיר כשפסל "המזרקה" שלו משולב בסרט, וגם פיקסו (ששימש ב–1908 כמזכירו האישי של אפולינר) מקבל כאן הומאז' למפרע, כאשר צץ על הבד אותו ראש סוס גווע, שפיקסו ישלב שנים מאוחר יותר במרכז יצירתו "גרניקה". ואם מישהו מרוכשי הכרטיסים להקרנות "להתראות שם למעלה" עלול לחוש חסך תיאורטי מסוים בכל הקשור לתולדות האומנות בראשית המאה ה–20, נזעק מישהו בסרט לגולל בפירוט רב את סיפורו של הצייר הרוסי וסילי קנדינסקי, חלוץ הציור המופשט, ובכך להשלים בזריזות את הקורס בזרמים שליטים באומנות המאה שעברה.
***
דומה כי מרוב דיבורים סביב הסרט ומקורות ההשפעה עליו, לא נותר מקום לדון בתוצר הפילמאי עצמו. ובכן, דופונטל, שזה לו סרטו השישי כבמאי, עשה עד היום רק קומדיות, והפרויקט הנוכחי, המבולגן למדי, הוא בוודאי השאפתני ביותר שלו. לצד העושר החזותי שצפון בעיצוב המסיכות ובדקורציה שבתוכה מתנהלת העלילה, נראה שפרס ההצטיינות המרכזי בהפקת "להתראות שם למעלה" מגיע בהחלט לצלם הוותיק וינסן מתיאס.
יכולתו של מתיאס להעיר את הבד בצילום תנועה דינמי יוצרת שווה ערך ויזואלי לרעיונות המטלטלים והמטורללים שהציעו בשעתן תנועות הדאדא והסוריאליזם. היה זה אנדרה ברטון, הוגה הדעות המרכזי של הזרם האומנותי הזה, שהגדיר את גרעין הפשטות של המעשה הסוריאליסטי כ"הליכה ברחוב, אקדח ביד, ירי אקראי לתוך המון". וברטון ניסח זאת הרבה לפני שבני נוער אמריקאים החלו לרסס בכדורים את הסובב אותם.
דופונטל מוביל את הסרט אל שיאו הדרמטי, שמתרחש במהלך נשף הנערך במלון הפאר "לוטיציה" הממוקם בסן ז'רמן דה פרה. זהו מהסוג הנשפים האומנותיים נוטפי הסקנדלים שאנשי הדאדא התמחו בארגונם. בסיומו מתחולל על הבד חיזיון שאפולינר היטיב להגדירו בשיר ההלל שחיבר על אודות נפלאותיו של מגדל אייפל: "המושיע, אישון העין/ האישון העשרים של המאות/ הוא יודע מה לפניו/ והמאה הזו נהפכת לציפור/ נוסקת לשמיים כמו ישו". מי שייראה את הסרט, יבין היטב גם את הציטוט הזה.