בימים אלה מלאו 55 שנה ל"המרתף", הסרט הישראלי הראשון שהעז לפתוח את הפצע המדמם שהודחק והוכחש כעשור אחרי הכרזת המדינה. זה קרה ב־1963, שנה אחרי משפט אייכמן. מדובר בסרט שחור־לבן, דל תקציב וצנוע, שבמרכזו - נושא שעד אז היה טאבו מוחלט בתרבות הישראלית - ולא רק בקולנוע - טראומת השואה.
שמעון ישראלי, שהיה אז בן 31, כבר היה סופרסטאר בקנה מידה מקומי. "אני יותר מדי רציני כדי להיות בדרן קליל", אמר לי בראיון לפני שנים. עברו כסימק פוססורסקי, הנער הפרטיזן יליד פולין, שלחם ללא חת ביערות ליד מינסק, בלארוס, לא הרפה ממנו. "בסרט 'המרתף' ניסיתי להשתחרר מאימי השואה", סיפר בזמנו.
זה היה מבצע יוצא דופן של ישראלי, איש אמיץ ורב־כישורים. הוא יזם את הסרט, השתתף במימונו, כתב את התסריט עם איש הרוח יעקב מלכין, התחלק בהלחנת המוזיקה עם המלחין אדי הלפרן, איש קול ישראל, וכמו בהצגות היחיד שלו, הרהיב עוז להופיע בסרט בכל התפקידים כשחקן יחיד; מבצע שנחשב אז נדיר למדי, ולא רק על האקרנים.
לבימוי הסרט גויס נתן גרוס, גם הוא יליד פולין, שם ביים לפני עלייתו ארצה ב־1950 סרטים קצרים ושני סרטים באורך מלא ביידיש, "אנו שנשארנו בחיים" ו"ילדינו", בכיכובם של צמד הקומיקאים שמעון דז'יגאן וישראל שומאכר.
"המרתף" הביא את סיפורו של עמנואל שרף, ניצול שואה, שאחרי עלייתו ארצה עובד כשומר באתר בנייה בתל אביב. במהלך עבודתו צפים לילה אחד הזיכרונות משם, אחד מהם כשחזר ממחנה דכאו, שם היה אסיר, לביתו בעיירה בגרמניה. אבל עכשיו גר בביתו האנס, חברו לספסל הלימודים, שאיבד רגל במלחמה כקצין אס־אס. נביחות כלבו, שמזהה אותו, גורמות לשרף למצוא מסתור במרתף המלא בחפצי משפחתו ובאלבומיה, שהושלכו לשם על ידי האנס, מי שגרם למות אביו. שרף, שהחפצים מחזירים אותו לעברו, מוצא את עצמו כלוא ביניהם, עד שהוא חוטף את אקדחו של האנס ונוקם בו.
בסרט מתמרן ישראלי בין שלל דמויות, כולל תלמיד בית ספר, אביו השען, שומר לילה ואסיר בדכאו, ומולו צלליות של דמויות אחרות. במציאות של שנות ה־60, נתקל הסרט בלא מעט קשיי הפקה.
לא כן שמעון ישראלי. "'המרתף' אומנם שחרר אותי בהרבה ממועקת השואה, אבל גרם לי מועקה אחרת, של חובות, שהיו שטויות לעומת מה שעברתי בשואה".