40 שנה ל"גריז": גל הנוסטלגיה, רווחי העתק והטרגדיה של ג'ון טרבולטה

הצלחת "אמריקן גרפיטי" הולידה את הסיטקום "ימים מאושרים" (“Happy Days"), שעלה ברשת ABC ב–1974 ושודר בה במשך עשור, עד עמוק לתוך האייטיז. כותרת הסדרה ביטאה באופן מדויק את האופן שבו אמריקה בשנות ה–70 תפסה את שנות ה–50: הימים המתוקים והמאושרים לפני שהכל התקלקל והפך מסואב. הסדרה, שבה כיכב רון הווארד מ"אמריקן גרפיטי", עקבה אחרי חבורת צעירים במילווקי מאמצע שנות ה–50 ועד אמצע שנות ה–60. מהרגע שהפוקוס היה על דמותו של פונזי (הנרי וינקלר) - הגריזר הקולי אך טוב הלב עם מעיל העור והמסרק בכיס - נהייתה "ימים מאושרים" להיט היסטרי. ב–1976 היא העפילה לראש טבלאות הרייטינג והולידה בהמשך שלל סדרות בת, ביניהן "לוורן ושירלי", "מורק ומינדי", "ג'ואני אוהבת את צ'אצ'י" וגם כמה סדרות אנימציה.

בשנה שעלתה "ימים מאושרים", מחזר וינקלר את אותו מעיל עור ואת אותה צנצנת גריז לשיער כשכיכב לצד פרי קינג וסילבסטר סטלון בדרמת ההתבגרות “The Lords of Flatbush", שמתרחשת ב–1958 בשכונה בברוקלין. עוד סרטים וסדרות במהלך הסבנטיז חזרו לפיפטיז, כולל "שבילי הזעם" של טרנס מאליק, בכיכובם של מרטין שין וסיסי ספייסק, המבוסס על סיפורם האמיתי של צ'ארלס סטארקוות'ר בן ה–19 וקאריל אן פוגאט, חברתו בת ה–14, שיצאו למסע של בריחה והרג ב–1957. וגם הסרט הביוגרפי

"American Hot Wax", המספר את סיפורו של אלן פריד, מי שכונה "אבי הרוק'נרול" - שדרן הרדיו שהיה אחראי להצלחת הז'אנר ברדיו האמריקאי בתחילת שנות ה–50 - שאליו הצטלמו כמה אגדות פיפטיז אמיתיות כגון צ'אק ברי וג'רי לי לואיס.

חלום מתוק

שיא גל הנוסטלגיה לפיפטיז הגיע לקראת סוף העשור, ב–1978, כשלמסכים פרץ הלהיט הקולנועי האדיר "גריז". ג'ון טרבולטה גילם בסרט את דני זוקו, הגריזר הראשי עם מעיל העור, ואילו אוליביה ניוטון–ג'ון גילמה את חברתו האוסטרלית הבלונדינית התמימה.

דווקא טרבולטה - כוכב הסרט "שיגעון המוזיקה" - החזיר את אמריקה לפיפטיז באמצע קדחת הדיסקו. מסתבר שהטי–שירט הלבנה ומעיל העור של דני זוקו ב"גריז" ישבו עליו לא פחות טוב מחליפת הפוליאסטר הלבנה שלבש טוני מנרו על רחבת הדיסקוטק ב"שיגעון המוזיקה".

"גריז" היה המיוזיקל הקולנועי הרווחי ביותר לזמנו. הוא הופק בתקציב של 6 מיליון דולר בלבד וגרף 395 מיליון דולר בקופות. הוא היה לא רק הצלחה קופתית אלא גם ביקורתית, נחשב לאחד הסרטים הטובים ביותר של 1978. וגם אלבום הפסקול של הסרט נמכר כמו לחמניות טריות. הוא כלל, בנוסף לשירים ששרו טרבולטה וניוטון–ג'ון, גם את שיר הנושא, שכתב בארי גיב מהבי–ג'יז ושר פרנקי ואלי מלהקת The Four Seasons. מבין להיטי הפסקול הגדולים רק "Summer Nights" הוא מהמחזמר שהועלה בברודוויי. כל היתר נכתבו במיוחד לפסקול, שהגיע למקום השני ברשימת האלבומים הנמכרים ביותר בארצות הברית באותה השנה, אחרי פסקול "שיגעון המוזיקה", שגם מאחורי להיטיו הגדולים ביותר עמדו הבי–ג'יז.

גל הנוסטלגיה לפיפטיז ששטף את העולם במהלך שנות ה–70 שכך בסוף אותו עשור, אבל מאז ממשיך להבליח מחדש מדי פעם. היום כשחושבים על הפיפטיז, אנחנו עושים זאת לא פעם דרך העיניים של הסבנטיז. לא מעט מהדימויים שיש לנו בראש על שנות ה–50 באמריקה לא הגיעו מיצירות אותנטיות שנעשו באותה תקופה אלא מהשחזור שלה בשנות ה–70. אלביס או דני זוקו, פונזי או ג'יימס דין - לך תזכור היום מי היה אמיתי ומי היה רק חלום נוסטלגי מתוק.



***

השם "גריז" ניתן למיוזיקל על שם תת־תרבות הנוער האמריקאית הידועה כגריזרס, שאליה נמשכו בני נוער ממעמד הפועלים, במיוחד ממוצא איטלקי או היספני. מקור המילה מצוי בכינוי גנאי לפועלים עניים בכלל, ומכונאי רכב בפרט, שידיהם מתלכלכות בגריז. זה התחבר בשנות ה־50 לשיער המשומן של אותם נערים קשוחים שנתן לתת־התרבות שלהם את שמה.

תיכון ריידל צולם בשלושה בתי ספר תיכוניים שונים בלוס אנג'לס. T־Birds היה שם חבורת הבנים הקשוחים של תיכון ריידל. Pink Ladies היה שם חבורת הבנות הקוליות.

"גריז" היה סרט הקולנוע הראשון של הבמאי רנדל קלייזר, שעד לאותו זמן ביים רק סרטים קצרים וסרטי טלוויזיה. טרבולטה כיכב לפני כן בסרט טלוויזיה בבימויו, "The Boy in the Plastic Bubble", כבחור בעל מערכת חיסון חלשה שנאלץ לחיות בתוך בועת פלסטיק. טרבולטה המליץ על קלייזר כבמאי למפיק של "גריז" ובזכותו הוא קיבל את הג'וב. שנתיים אחרי "גריז" ביים קלייזר את סרט האי בודד החרמני "הלגונה הכחולה" בכיכובה של ברוק שילדס.

כוכבי "גריז" היו אמורים כמובן לגלם דמויות של תיכוניסטים, אבל בפועל טרבולטה היה בן 24 בזמן צילומי הסרט וניוטון־ג'ון בת 29! סטוקרד צ'נינג, שגילמה את ריזו, מנהיגת חבורת הילדות הרעות, הייתה בת לא פחות מ־34.

כש"גריז" יצא, טרבולטה כבר היה כוכב. כמה חודשים קודם לכן יצא סרט הדיסקו "שיגעון המוזיקה" בכיכובו, וברזומה שלו היה סינגל שנכנס לטופ־10. הוא גם השתתף באחת ההפקות הבימתיות של "גריז", אבל לא בתפקיד דני זוקו. אוליביה ניוטון־ג'ון, לעומת זאת, הייתה עד אז מוכרת בעיקר כזמרת קאנטרי עם ניסיון משחק מועט.

טרבולטה ידע טרגדיה איומה זמן קצר לפני צילומי הסרט. בת זוגו, השחקנית דיאנה היילנד, המבוגרת ממנו ב־18 שנה, מתה מסרטן בזרועותיו במרץ 1977.

ג'ף קונוויי, שגילם את דמותו של קניקי, החבר הכי טוב של דני זוקו, היה דלוק קשות על ניוטון־ג'ון בזמן צילומי הסרט. בסופו של דבר, הוא התחתן עם אחותה, רונה. בהמשך הוא התמכר לסמים ואף השתתף בתוכנית הריאליטי "Celebrity Rehab with Dr. Drew", לצד דניאל בולדווין ובריג'יט נילסן. הוא מת ב־2011, בגיל 60, בגלל בעיות בריאות הקשורות לסמים.

טרבולטה וניוטון־ג'ון, ששמותיהם לנצח יקושרו בזכות "גריז", התאחדו ב־1983 בקומדיית הפנטזיה הרומנטית "Two of a Kind". הסרט המחזיק בעלילה מופרכת ומקושקשת נקטל על ידי המבקרים ונכשל בקופות. אי לכך עברו עוד כמה שנים טובות עד שהשניים החליטו לעבוד שוב יחד, אבל בסוף זה קרה. ב־2012 טרבולטה וניוטון־ג'ון הוציאו ביחד אלבום חג מולד בשם “This Christmas". גם הוא נכשל וחטף אש מצד הביקורת.



לסרט היה דיל שיווקי עם פפסי. האחראי על הסט לא היה מודע לעובדה זו ולא מעט מוצרים של קוקה קולה חדרו לסרט. הלוגואים של קוקה קולה הוסרו בפוסט־פרודקשן מכל מקום שהיה ניתן, אך לנוכח הטכנולוגיה המוגבלת של התקופה לא בכל מקום זה היה אפשרי. כך נשאר זכר לכמה מוצרים של קוקה קולה בסרט. בפפסי לא אמרו על זה דבר, והתקרית עברה בשלום.

אחותו של טרבולטה, אלן, משתתפת בסרט כמלצרית בדיינר שאומרת משפט אחד בלבד. שיר הפופ "You’re the One That I Want" ששרו טרבולטה וניוטון־ג'ון בסרט היה להיט ענק. הוא הגיע למקום הראשון באנגליה, בארצות הברית ובמדינות רבות נוספות והפך לאחד הסינגלים הנמכרים ביותר בכל הזמנים: 15 מיליון עותקים ברחבי העולם.

הסרט הניב מועמדות אחת בלבד לאוסקר: השיר "Hopelessly Devoted to You" היה מועמד לשיר הטוב ביותר, אבל לא זכה. הסרט היה מועמד לחמישה פרסי גלובוס הזהב ולא זכה באף אחד מהם.

כמו דמותה ב"גריז", גם ניוטון־ג'ון שינתה תדמית בעקבות הסרט: נפרדה מפרסונת הילדה הטובה לטובת אישה סקסית וקשוחה יותר. אם עד "גריז" הייתה זמרת קאנטרי חסודה, אחרי הסרט היא הוציאה אלבום פופ חרמני בשם "Totally Hot", שעל עטיפתו היא נראית לבושה בבגדי עור שחורים, בדומה למה שסנדי לובשת בסוף הסרט.

באופן טבעי הוצע התפקיד של דני זוקו להנרי וינקלר, שגילם מ־1974 את פונזי בסיטקום “Happy Days". וינקלר אמר לא, תודה, מתוך מחשבה כי דני זוקו דומה מדי לפונזי והוא לא רוצה להיתקע לנצח בטייפ־קאסט הרוקר הפיפטיזי עם מעיל העור והגריז בשיער. חוץ מזה, הוא גם לא ידע לשיר.

מארי אוסמונד ממשפחת אוסמונד וסוזן דיי מ"משפחת פרטרידג'" אמרו לא לתפקיד הנשי הראשי בגריז. אוסמונד אמרה שהסיבה הייתה שהיא לא רצתה שילדיה העתידיים ילמדו שנערה צריכה להפוך לילדה רעה כדי להשיג את הבחור. דיי, שהייתה בזמנו בת 26, הסבירה שנמאס לה לשחק תפקידים של נערה.

המפיק של "גריז", אלן קאר, רצה ללהק את אנדי וורהול לתפקיד המורה לאומנות ואת כוכב הפורנו הארי רימס ("גרון עמוק") לתפקיד המורה הקשוח להתעמלות. האולפנים התנגדו בכל תוקף לשתי הצעות הליהוק היצירתיות הללו.

סטיבן פורד, בנו של ג'רלד פורד, שכיהן כנשיא ארצות הברית עד תחילת 1977, היה אמור לגלם את אחד הבחורים בחבורה של דני זוקו. אף על פי שלא היה לו אפילו משפט אחד לומר, הוא השתפן בסוף והוחלף בשחקן אחר.

ב־1982 יצא סרט ההמשך, "גריז 2", שעלילתו מתרחשת אף היא בתיכון ריידל, בתחילת שנות ה־60, שנתיים אחרי "גריז" המקורי. היוצרות בסרט החדש התהפכו - מישל פייפר מגלמת את הנערה המקומית, ואילו מקסוול קולפילד הבריטי הוא התלמיד החדש והלא־פרחי שמגיע ממעבר לים. כמה משחקני הסרט הראשון חזרו גם לסרט ההמשך בתפקידיהם המקוריים. התוכנית המקורית הייתה להפיק ל"גריז" שלושה סרטי המשך, אבל אחרי ש"גריז 2" נכשל בקופות היא נזנחה.

ב־2016 שידרה רשת פוקס ספיישל בשם "גריז לייב", ששחזר בשידור חי רימייק של "גריז" עבור הדור החדש.

הבמאי רנדל קלייזר הוא היום בן 71 וכבר מזמן לא מביים. הסרט האחרון שעשה היה ב־2006, “Red Riding Hood", גרסה מודרנית לסיפור "כיפה אדומה".

הסיום המקורי של "גריז" היה אמור להיות נשיקה רומנטית בין סנדי לדני, אלא שמשום מה אותה נשיקה נשארה על רצפת חדר העריכה. אף אחד לא זוכר למה. כעבור שנים מצא קלייזר את הצילום של הנשיקה המקורית, אלא שהצבע שלה ניזוק. בינתיים צבעו את הסצינה מחדש ועתה ניתן למצוא אותה כתוספת בהוצאת הבלו־ריי החדשה של "גריז", היוצאת לכבוד יום ההולדת ה־40 של הסרט. קלייזר טוען שמבחינה טכנולוגית עדיין לא ניתן לצבוע את הסצינה ברמה כזאת שתהיה בסינק מושלם עם יתר הסרט. הוא מקווה שהטכנולוגיה תתפתח ושבהוצאה החגיגית לכבוד יום ההולדת ה־50 של "גריז" כבר ניתן יהיה להדביק אותה לסוף הסרט, כדי שיסתיים בנשיקה רומנטית, כמו שצריך.