סרטי סטודנטים אינם סרטים קצרים; הם סרטי סטודנטים. שתי סוגות יצירה נפרדות. מי שהבחינו בהבדלים בין השתיים היו ראשי פסטיבל קאן, שכבר שנים ארוכות מקיימים במקביל שתי תחרויות. האחת, “סינפנדסיון" - יסודות הקולנוע - שמה, מיועדת לסרטים שהופקו במהלך שנות הלימוד של יוצריהם. האחרת, היוקרתית יותר, תחרות הסרט הקצר, פתוחה לכל הגילים ובעלי הוותק, ובלבד שהסרטים עצמם יהיו ראויים. שהרי אמות המידה ושיקולי השיפוט בשני המקרים שונים לגמרי.
למען האמת, גם בפסטיבל לסרטי סטודנטים המסורתי (נערך זו הפעם ה־20), שייפתח בשבוע הבא בתל אביב, מתקיימת ההפרדה הזו, אך משום מה מעדיפים מפיקיו של פסטיבל זה שלא לבדל באופן פומבי בין התחומים. וכך קורה שלצד תחרות הסטודנטים מישראל, שתכלול הפעם 28 סרטים מתוצרת מקומית, ולצד התחרות הבינלאומית (47 מתמודדים), יקיים הפסטיבל תחרות נוספת, בת 15 משתתפים, שהמכנה המשותף ביניהם, לבד מאזרחותם הישראלית, הוא העובדה שסרטיהם הופקו לאחר שסיימו כבר את מכסת שנות הלימוד, ובכמה מקרים גם לאחר שהספיקו לביים סרט עלילתי באורך מלא, שהופץ כבר בבתי הקולנוע באופן מסחרי.
ישראל היא גן עדן למוסדות ללימוד רזי הקולנוע. רק שמונה מיליון אזרחים, ש־15 בתי ספר לקולנוע מוכנים להנחיל להם את השפה הפילמאית. שבעה מתוך אלה (אוניברסיטת תל אביב, סם שפיגל הירושלמי, מנשר, מכללת ספיר, המדרשה בבית ברל, האקדמיה בצלאל ומעלה) משגרים נציגים לתחרות סרטי הסטודנטים, שנועדה לבחון כישרון ופוטנציאל יצירתי המוצפן בהם. במקרה הזה, כדאי להשאיר את מלאכת התקנת גיליון ההערכה והציונים למומחים בנושא. מה שאינו תקף מהבחינה העיתונאית לגבי הבמאים בעלי הניסיון, שכבר עמדו בעבר בפני ביקורת הציבור - חיובית או לא.
השם הבולט בקבוצה זו היא הגר בן אשר, שעד כה קוששה בעיקר תגובות נלהבות בשל עבודתה בסרטים הארוכים “הנותנת" ו"הפורצת", ובימים אלה מצויה לפני הפצת סרטה האמריקאי הראשון. ובכן, בין לבין הספיקה בן אשר להתקין גם סרט קצר, “אינטרגלקטיק סמוראי", שעניינו הוא קנאה ונקמה בין שתי אחיות שבן אשר עורכת ביניהן מעין סיבוב חוזר על פרשת קין והבל. ליה הוא שמה של האחות הגדולה. היא ישראלית ממוצא אתיופי, שמתקשה לעמוד במכלול החיבובים והחיבוקים שלהם זוכה אחותה הקטנה דניאלי גם מאמה וגם מכל מי שנקרה בדרכן. נסיכה מכנים אותה, צדיקה, ונמצא גם מי שמגדיר אותה נס משמיים. ועל ההתגרות הזו בשוכן במרומים עוד תשלם הילדה הקטנה מחיר כבד.
כזכור, במהלך לימודיה בבית ספר מנשר ביימה בן אשר סרט קצר ושמו “משעולים", שנותר עד היום כעבודה המתומצתת והנוקבת ביותר שלה. לכן מוזר לגלות שאחרי שלושה סרטים עלילתיים כושלת בן אשר דווקא במה שאמור להוות עבורה כסף כיס.
מוצלח בהרבה הוא “נפילות" של ארז תדמור, המוכר בארץ בזכות סרטיו העלילתיים “ארץ פצועה", “נמל בית", ועוד קודם לכן “זרים" ו"סיפור גדול". הוא חוזר מוכן ומבושל היטב אל המדיום הקצר, ו"נפילות" שלו משכיל לאצור ב־20 דקותיו דרמה משפחתית מהולה בהומור אבסורדי.
רועי אסף ולירון בן שלוש הם בני זוג המצויים בתהליכי הפריה מתסכלים. הסרט תופס אותם כשהם על הכביש, בדרך לביקור נוסף בבית החולים, וכשאזעקת צבע אדום מנסרת ברקע. הקרבה הפונטית בין הזרעה לאזעקה ובין הפלות לנפילות (טילים) עושה את שלה, בסרט שמיטיב להבין את מהותו של ז'אנר הסיפור הקצר.
ועוד אחד מתוך מגוון בעלי הניסיון הקודם ששלח סרט טרי לפסטיבל הוא נאייף חמוד, שבעבר כבר אסף ציוני הצטיינות בתחרויות לסרטי סטודנטים. הפעם הוא פה עם “ביום שאבי ימות", שבאופן תיאורטי הוא סרט חזק, אלא שהביצוע המעשי שלו לוקה בחסר. גיבור הסרט הינו צעיר פלסטיני הלומד תיאטרון בפריז, ומנסה להכין הצגה על פי מחזה המספר על אותו יום נמהר שבו ימות אביו. האב עצמו, עדיין בחיים, צלם ותיק שבית העסק שלו קרס, נע בעולם כאילו הוא זומבי. מערכת היחסים בין המת־החי לבין החי על המת (הפוטנציאלי) שזורה בהתבוננויות פוליטיות על אודות מצבו של המיעוט הפלסטיני במדינת ישראל. הכל נכון ומוגדר היטב, רק חבל שהתוצאה מפוספסת.
מנהליו של פסטיבל הסרטים, שמאורגן בידי החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, מנצלים את ההזדמנות כדי להצדיע לעמיתיהם הידועים - אולפני הקולנוע של לודז' ושל אוניברסיטת ניו יורק. מאמריקה מגיעים סרטים שעשו בעת לימודיהם פיגורות כבדות כמו מרטין סקורסזה ואוליבר סטון, ומפולין מגיעים סרטים של סטודנטים דוגמת רומן פולנסקי וקז'ישטוף קישלובסקי.
סקורסזה, למשל, מוכיח בסרט “זה לא רק אתה, מאריי" שהוא בהחלט יודע לגנוב סצינות. מהבחינה הזו, סיום סרט קצר זה שהופק ב־1964 חושף ממש שוד לאור יום כשהתלמיד הצעיר נוטל את הרונדו הנודע שמסיים את “שמונה וחצי" של פדריקו פליני (שהופק שנה קודם לכן), ומשחזר אותו ללא בושה. לצד גניבה גלויה זו, נראה שסקורסזה הצעיר לא בוחל בגניבות מסרטיו שלו. סרטיו לעתיד, צריך להדגיש. וכך קורה ש"זה לא רק אתה, מאריי" מנומר בטיוטות שישרתו מאוחר יותר את סקורסזה בסרטיו הארוכים “נהג מונית", “רחובות זועמים", “ניו יורק ניו יורק" ו"החבר'ה הטובים". שיעור מוזר בראיית הנולד.
הסטודנט אוליבר סטון, שעשה לו שם עולמי בשל הבוטות האצורה בסרטיו הארוכים, יצר ב־1971, במהלך לימודיו, סרט לירי בשם “אשתקד בווייטנאם", המושפע עמוקות מיצירתו של אלן רנה “אשתקד במריאנבד". סטון משתדל לעצב על הבד את סיוטיו של צעיר שלחם בווייטנאם, וזאת על פי זיכרונותיו האישיים שעוד ישרתו אותו כשיגיע יומו לביים את “פלאטון".
לעומתו, הפולני הגדול והמתומצת כל כך, קישלובסקי המנוח, מצליח בסרט “המשרד" מ־1966 לדחוס בחמש דקות מרוכזות את מכלול החוויה הקפקאית ששוכללה במזרח אירופה על ידי הבירוקרטיה הקומוניסטית. שווה להתבונן מחדש בשיעור החכם הזה בהצטנעות קולנועית.