"המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה": ניסיון ישראלי כושל ליצור סרט פנטזיה

התשתית הדרמטורגיה בשפה העברית נסמכת דווקא על הפנטזיה והאימה. כך זה היה מאז שתיאטרון הבימה העלה לראשונה, לפני 96 שנים, את “הדיבוק" שכה מזוהה עמו. אם כך, מוזר הוא שמחזאים ותסריטאים הכותבים בעברית מעולם לא ניצלו את הרוח הגבית העזה הזו על מנת למנף את גרעיני העלילה של “הדיבוק" - מיסטיקה, זומבי, אמונות קדמוניות - לגוף יצירה של ממש.

מעטים הם סרטי האימה שהופקו בארץ, ואין פה גם הרבה סרטי פנטזיה. מהבחינה הזו, לפחות, יש לקדם בברכה את “המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה", שהתקין לבד גלעד אמיליו שנקר. מה חבל הוא שעצם ההישענות על סוגה יחסית לא מוכרת כאן הינה הסיבה היחידה לאיזשהו שבח הנכרך בסרט לקוי זה, הטובל בחובבנות שאינה מצליחה להסתיר את תפריה הגסים.

להלן (בהיעדר סיפור של ממש) הסיטואציה הבסיסית: קבוצה לא קטנה של נשים חברות במועדון חשאי שמנוהל על ידי שתיים - ליא קניג ורזיה ישראלי. האחת משמשת כמנחה של פולחני לילה מסוכנים, ואילו האחרת היא הזרוע האכזרית שמוציאה לפועל את תוצאות טקסי הפולחן הנשיים האלה.

אחת לשבוע מתכנסות חברות המועדון לערב קריאה המוקדש לכאורה לעיון מעמיק בנובלה החידתית “האדונית והרוכל" של ש"י עגנון. אל חובבות הספרות האלו מתלווים גברים אקראיים, שנרצחים במהלך הקריאה, והופכים לנקניקיות הנמכרות ביריד המקומי. עד כאן הסיטואציה החוזרת על עצמה לעייפה וללא וריאציות או שינויים קלים, שאילו היו בנמצא היו מעידים על חשיבה כלשהי אצל האלכימאים שרקחו את התסריט לסרט הזה.

שלא מרצונו נגרר עגנון אל הפנטזיה הזו. “האדונית והרוכל", שפורסם במהלך שנות מלחמת העולם השנייה ומגולל סיפור על אודות אישה נוצרייה רצחנית, מעין המכשפה מהנזל וגרטל, הצדה לה בחור יהודי, זכה לפירושים רבים שהתמקדו בחקר הדינמיקה של השואה או באלמנט ההתבוללות שהיה טבוע ביהדות המודרנית. והיו אפילו כאלה שראו בו מעין עלילת דם במהופך. שום דבר מזה אינו מצוי בסרטו של שנקר.

סרט פנטזיה מן השורה משתדל להגיש לצופה תמונת מצב בעלת היגיון משל עצמה. “המועדון לספרות יפה" שרירותי עד כדי כך שהוא מדלג במגושמות מרובה על מטלה זו, ומוציא אל הפועל, על הבד, פעילות אחת בלבד - השמדת גברים - שגם היא אינה מוסברת או מנומקת. מי הנשים? מהם חוקי המועדון הקטלני? וכך הלאה. אין לזה שחר או רמז במרוצת דקותיו המשמימות של הסרט. זנבות של סיפור שכאילו חומקים מהזרם המרכזי, המאוד לא מעניין של “העלילה", נותרים מיותרים ובלתי מוסברים, וכך גם מכלול הדמויות, או מוטב לומר הדחלילים החד–ממדיים המגולמים פה על ידי חנה לסלאו, אניה בוקשטיין או יפתח קליין.

“המועדון לספרות יפה" שואף לעצב סביבה על–זמנית ונטולת זיהוי טריטוריאלי מסוים. כאילו הוא באמת סרט פנטזיה. בפועל, אולי משום המצוקה התקציבית, מתחוללים המצבים השונים שמתוארים בו באתר צילום בודד הנטול הפתעות חזותיות. קניג וישראלי, שאוזכרו בראשית סקירה זו, סובלות מנתוני פתיחה של דמויות קומיקס בלתי מפותחות. גם קרן מור, המבצעת את הפיגורה המרכזית בהתרחשות הזו, נאלצת להתמודד עם אין־דמות.

***

"המילים הפשוטות"

נשים צעירות וגברים כסופי צדעיים. הסידור הישן הזה שוב צף ועולה, והפעם בסרט הצרפתי “המילים הפשוטות". בעבר הרחוק היה זה רקס הריסון הקשיש, בתפקיד פרופסור הנרי היגינס, שהחדיר למוחה הצר של אודרי הפבורן, כלומר לייזה דוליטל, את עקרונות ההגייה הנכונה בשפה האנגלית. מאוחר יותר הגיע תורו של מייקל קיין לעשות דברים דומים עם ג'ולי וולטרס הוולגרית בסרט הדידקטי/מיזוגיני “לחנך את ריטה". ובל נשכח גם את “אישה יפה" ואת הטייקון ריצ'רד גיר המחייך כל הדרך למיטה, בבואו ללמד את הזונה ג'וליה רוברטס איך מתנהגים בחברה הגבוהה. והנה כעת מגיעה גם הגרסה בצרפתית לאותו סדר עולם עתיק ושונא נשים.

דניאל אוטיי הוא מרצה לרטוריקה, אומנות הנאום, במחלקה ללימודי משפטים של אוניברסיטת פריז 2, השוכנת בכיכר הפנתיאון המלבבת. המרצה הנחשב הזה לוקה באי־ התאמה ברורה לרוח התקופה הנוכחית; הוא נוטה לאבד שליטה על שרירי הפה שלו, ולשחרר את חרצובות לשונו בהתבטאויות קולניות הקרובות לגזענות לשמה.

מובן שהפרופסור הנכבד הזה טוען שאין הדברים כך, והוא לא גזען, וכי כל שאיפתו היא חינוכית לשמה. טענתו היא שהוא נחוש להדגים בפועל את חומר הלימודים שלו - כלומר, להשמיע ברבים טיעונים מעוררי מחלוקת, שמטרתם המניפולטיבית היא לנצח בוויכוחים באמצעות מכת מחץ ווקאלית - שתלמידיו הסתומים אינם קולטים בדרך אחרת.

אטאל סומך אך ורק על הדיאלוגים (הצפויים מדי) ועל משחקו הראוותני (יתר על המידה) של אוטיי, כוכב עליון בקולנוע דובר הצרפתית. התוצאה הנודניקית והמייגעת המוצגת על הבד איננה אלא תוצר טבעי של הצטברות הכשלים האלה. מעבר לפטפטנות המוכתבת לסרט בעצם עיסוקם של גיבורי העלילה בהשתפשפות בטכניקות של רטוריקה, בולט האלמנט של הניים דרופינג; התזה חסרת בקרה של שמות מהוללים מהעבר דוגמת קיקרו, אריסטו או שופנהאואר. ביטוי למגמה זו, שמחניפה להשכלה המוקדמת של הצופים, ניתן כבר בהקדמה הפותחת את הסרט, ומכילה קליפים טלוויזיוניים של אייקונים תרבותיים כמו ז'אק ברל או סרז' גינסבורג. נכון הוא שהקטעים האלה אינם מוסיפים כלום לסרט ולטיעוניו, אבל הם כאילו מרימים אותו לדרגה “חשובה" יותר.

הסרט עוסק בתחרות נאומים ארצית, ומטבע הדברים נשען הבימוי על מילוליות קולנית, ולא דווקא על הפעלת מצלמות וסצינות שעושות שימוש כלשהו באתרי הצילום השונים, שמתפרסים על פני המולדת הצרפתית כולה - מהרובע הלטיני בפריז, דרך ליל הצפונית, בורדו המערבית ועיירות החוף של הריביירה הדרומית. אין למראות הגיאוגרפיים שום ביטוי של ממש בסרט, משום שאומנות הנאום תופסת את המקום היחיד בחשיבותו ב"המילים הפשוטות".

וגם את זה צריך לומר: נאומים, עימותים, שליפת טיעונים פילוסופיים. למרות העיסוק השופע במילים, אין בהן שום שימוש וירטואוזי, והן בעיקר מעייפות את האוזן. קמליה ג'ורדנה, שעבור הופעתה בסרט זה גרפה את פרס הסיזאר לכישרון הצעיר של השנה שעברה, אינה עושה שום דבר מיוחד מול המצלמה. ואולי זה בכלל סוג של יתרון, לנוכח ההמולה הצעקנית שסביבה.