שנת 1962 שימשה עבור הבריטים מעין אזור גבול אפרורי שחצץ בין העובש האימפריאלי–ויקטוריאני שבתוכו הם השתכשכו, לבין גילויי המודרנה שטלטלו את עיר הבירה האנגלית והפכו אותה בבת אחת לשם הכי חם על הגלובוס. שנת 62' ועוד רגע קט, ממש עניין של כמה שבועות, והביטלס (וגם הרולינג סטונס) יוציאו לאור את אלבומם הראשון, והפופ הפסיכדלי ייצא לדרכו; עוד כמה חודשים וג'ון פרופיומו, שר הביטחון בממשלת הממלכה המאוחדת, יגיש את התפטרותו בעקבות התפוצצות פרשת הסקס/ריגול/סמים ששמו דבק בה, והסדר הישן יקרוס; ובקרנבי סטריט, ממש באותה העת, נעשו ההכנות האחרונות לקראת כינון האגדה על אודות סווינגינג לונדון ותרבות חצאיות המיני. כן, עוד רגע ועולם חדש וצבעוני יפציע. אבל בינתיים האפור הוא השולט בכיפה.
ובתוך הערפל המאובק הזה מנסים פלורנס ואדוארד הצעירים לממש את נישואיהם. המקום: בית מלון הנטוי על פיסת חוף בדרום אנגליה. שעה–שעתיים קודם שהצמד הנבוך התגלגל לבית המלון הם חגגו את חתונתם בחיק המשפחה; נשבעו לאהוב זה את זה, החליפו טבעות ונשיקות, וכעת הם אמורים לממש בשר ודם את הברית שכרתו ביניהם. פלורנס, בתולה שמצטיינת בנגינה עלי כינור. אדוארד, בתול שמצטיין בלימודי ההיסטוריה באוקספורד. הגורל והטבע הועידו אותם למיטה אחת, אך שוד ושבר, משהו נדפק בדרך אל המימוש הגואל.
לא זו בלבד שליל הכלולות נמוג בעשן המריבה הפורצת בין השניים, הרי שהנישואים עצמם באים אל קץ בלתי נמנע שש שעות לאחר טקס החתונה. וזה לא ספוילר. הסרט “על חוף צ'סיל" מתיימר לחשוף בדקדקנות לא רק את המתחולל במיטה בין אדוארד לפלורנס, אלא גם את מה שקרה קודם לאירוע המביש, ואף את מה שיקרה שנים ארוכות לאחר מכן. שלושה מצבי צבירה - עבר, הווה, עתיד - של הזמן במחיר כרטיס אחד.
וכך, כאילו בהיסח הדעת הופך סיפור הכישלון במיטה הזוגית להרהור כללי על אודות השינויים שעברו על בריטניה מאז הביטלס ועד ימינו אנו. לא בדיוק עד ימינו, משום שהסרט עוצר ב–2007, שהיא השנה שבה פרסם איאן מקיואן את ספרו “על חוף צ'סיל", שעליו מתבסס התסריט של סרט זה.
ובכן, חזרה ל–1962 ולצמד בני הטובים שהעלילה כולאת אותם בתוך מיטה זוגית אחת. פלורנס, כישרון מוכח בתחום נגינת המוזיקה הקאמרית, נולדה למשפחה מיוחסת. אביה הוא תעשיין עשיר שהתנהגותו ילדותית במידה רבה. האם האגואיסטית והמתנשאת היא מרצה לפילוסופיה שאייריס מרדוק, כן הסופרת הידועה ההיא, הינה החברה הכי טובה שלה. פלורנס הבודדה מוצאת באדוארד את המפתח לבריחה מהמעמד האריסטוקרטי שלתוכו הוטלה בלידתה.
לעומתה, אדוארד בא מבית טוב, אך לא מיוחס. אביו, נשמה טובה, הוא מנהל בית ספר, ואילו אמו, מעט מטורללת, היא מומחית לאומנויות פלסטיות שסובלת מנזק מוחי שנגרם לה בשל תאונה ביזארית. אדוארד, אם הכל בינו לבין פלורנס יתנהל כשורה, יוכל להצטרף, באמצעות חוזה הנישואים, למעמד העליון בבריטניה. אך כמובן שזה לא יקרה, כי שום דבר אינו מתנהל כהלכה באותה מיטה משותפת שבאותו בית מלון שעל חוף הים בדרום אנגליה.
לכאורה, הדיון הגועש בין הבעל הטרי, ישר מהתנור, לבין אשתו הבוחלת במין, מתמקד בסקס, ואולי גם באהבה. אבל מבין הווידויים הנרגשים מציץ לו דיון נרחב יותר המוקדש לשאלה עקרונית בהרבה: האם בריטניה, על האימפריה המתפוררת שלה ועל המדרג החברתי הנוקשה שבה, בכלל מוכנה לקראת שנת 1963, למועד הכניסה לתוקף של סווינגינג לונדון וקנט ביי מי לאב של הביטלס?
איאן מקיואן, שבחר לעבד בעצמו את הספר לתסריט, מריץ את העלילה קדימה ואחורה במעלה ובמורד הזמן, תוך שהוא נוטע את האירועים המתוארים בה בשלוש שנים שונות: 1962 המקדימה את מהפכת הפופ; 1975 המצויה בתוככי תרבות הנגד הפאנקיסטית; 2007 החותמת את עידן הפשרות החברתיות של טוני בלייר. על פניו, נראה ששבירת רצף ההתקדמות הנרטיבית היא סוג של חדשנות קולנועית. בפועל, על הבד, הקיטוע העלילתי והבזקי הזמן שהיה אפויים ומוגשים לצופים באופן שמרני ומאוד צפוי.
שותפו של מקיואן בהעתקת הספר לבד הקולנוע הוא במאי התיאטרון הוותיק דומיניק קוק, שבגיל 52 עורך כאן את בכורתו הפילמאית, ועושה זאת בקורקטיות נטולת ייחוד. קוק מסתייע בשני אלמנטים נלווים, שניכר כי הם אלה שמשתלטים על העסק כולו - הצילום והעיטור המוזיקלי. שון בוביט, איש מקצוע מיומן שצילם בעבר סרטים כמו “המקום בתוך היער", “12 שנים של עבדות" ו"חזק יותר", משכיל לברוא על הבד מראות פסטורליים של הקאנטריסייד האנגלי. שקיעות מסוגננות בעמק פלאי, והתבוננות בטבע ובשינויים העונתיים העוברים עליו.
כמתבקש מעיסוקה של פלורנס כצלע דומיננטית ברביעיית כלי מיתר, מציף קוק את פס הקול שמלווה את “על חוף צ'סיל" בקטעים מיצירותיהם של מוצרט וגם שוברט, ובתוך כך מכתיב לסצינות השונות אווירה של מכובדות בורגנית, שאותה מודרנה שצרה מבחוץ על הסדר החברתי הישן בבריטניה אמורה לקעקע. אם הטיעון הזה בכלל נכון, הרי שאת המודרנה המרדנית מייצגים בסרט קטעי רוק'נרול מוקדמים של צ'אק ברי, פאנק מתוצרת הסקס פיסטולס, ואפילו משהו קטן מתחום הג'אז.
התרבותיות העודפת שאופפת את סרטם של מקיואן וקוק מקבלת חיזוקים בעצם ליהוקה של סירשה רונאן לתפקיד פלורנס. רונאן, ילידת 1994, מצטיירת בזמן האחרון כמגלמת אידיאלית של בנות הדור העכשווי, דור התחליפים הדיגיטליים, שמעדיף, כך נראה, את הפוזה המצטלמת טוב ברשתות החברתיות על פני רישות חברתי של ממש. כך זה עולה מסרטיה “מלון גרנד בודפשט", “ברוקלין" או “ליידי בירד" (בניגוד גמור ל"כפרה" ו"חנה", סרטים מוקדמים שבהם כיכבה כנערה). יש משהו שטוח במתכוון באופני ההגשה הדרמטית שלה. כאילו היא מגלמת בגופה את חזון השפה הרזה בנוסח אתגר קרת.
מול הדומיננטיות (במהופך!) של רונאן מתקשה בילי האוול, שמגלם את אדוארד באופן ישיר ושמרני, לנסח מענה שווה ערך. בעיקר משום שעל כתפיו הונחה דמות המוכרת היטב מסדרות טלוויזיה בריטיות, והוא, מה לעשות, מגלם אותה באותה שגרתיות מלוטשת–אך–מעייפת שמאפיינת סדרות דרמה אנגליות.