אלופה ב–100 מטר חתירה
"הייתי ילדה מאוד ביישנית. תמיד הייתי מופיעה לפני הכיתה או בית הספר, אבל הייתי חייבת במה כדי לשחק. כך שבחיים הייתי מופנמת, אבל ברגע שהייתה לי במה הרגשתי בנוח להיות מישהו אחר. בגיל 11, עוד לפני שלמדתי משחק, אבא שלי לקח אותי לווינגייט להתחרות בשחייה. אחרי שנתיים של פרפורים אינטנסיביים במים זכיתי במקום השלישי באליפות הגילים הארצית, ואז חשבתי שזה זמן טוב לפרוש, במיוחד שההורים אמרו שהם לא רוצים שיהיה לי גוף יותר מדי שרירי. כך התחלתי ללמוד משחק".
"הבוסתן"
"חברת הילדות שלי, נ"פ, נולדה באותו תאריך לידה כמו שלי, אבל גדולה ממני בכמה שנים. היא תמיד נראתה לי יפה וכמישהי שראויה להערצה אחרי שהפסקתי לשחות. חשבתי שאולי אהיה כמו נ"פ ואלך לאותו בית ספר למשחק – 'הבוסתן', בנתניה. שם פגשתי את מיקי וזאביק מרין המקסימים ובני נוער אחרים שאיתם שיחקתי, כמו אלי פיניש ומריאנו, ויעל ועופר שהפכו למשפחה . 'הבוסתן' היה אחת החוויות המקסימות, המעשירות והיצירתיות ביותר שחוויתי".
חילופי סטודנטים
"כשהייתי בת 15, נסעתי במסגרת תוכנית לחילופי סטודנטים למערב וירג’יניה. משום מה, הסכמתי לשהות עם זוג מבוגר בעיר קטנה, נחשפתי לתרבות האמריקאית והבנתי שאין כמו בבית. חזרתי לארץ עם כוחות מחודשים ועברתי לתל אביב. כשחזרתי, אבא שלי קנה לי סאן־אין לשיער ונהייתי בלונדינית. קניתי את זוג העקבים הראשון שלי ויצאתי לכבוש את העיר הגדולה. שלום תל אביב, אני כאן".
"קשה לדמיין אותי במדים, ובכל זאת נהניתי משירותי בצבא. יצא לי לעבוד שם עם עומרי ניצן, המנהל האמנותי של תיאטרון הקאמרי, ולמרות שהייתי די פרועה בגיל 18, הוא הזמין אותי להצטרף לתיאטרון ולשחק בהצגה 'החברות הכי טובות' במקביל ללימודיי בניסן נתיב. המפגש איתו ועבודתי בקאמרי הם הבסיס ליכולות הבמה שרכשתי כשחקנית".
ניסן נתיב
"בית הספר למשחק שאליו קיבלתי מלגת שרת, ובו רכשתי את השכלתי כשחקנית. בית הספר היה מהמם, ובכל זאת ניסן נתיב עצמו הוא מי שרציתי להתמקד בו. הוא היה המנטור הראשון שלי, היינו מדברים שעות על אמנות ותיאטרון. ניסן בשבילי היה דמות אב. תמיד היינו נפגשים בבתי קפה ובדירתו. מאוד עצוב שהעולם מסתובב סביב צירו, אנשים באים והולכים, וחוויות באות וחולפות. ניסן, אנחנו אוהבים אותך לנצח".
עובד מחפוד
"כשראיתי את סוכן השחקנים עובד מחפוד בפעם הראשונה, ראיתי נסיך קטן. ידעתי שיש לו תדמית שנויה במחלוקת, אבל התאהבתי בו מיד והפכנו להיות חברים מאוד טובים. עובד היה מין קונדס כזה, כמו יצור קטן שהגיע מהאגדות. אומנם הוא נכנס לצרות בשנותיו האחרונות, אבל המפגש איתו והחברות שלנו היו אחת החוויות הקסומות בחיי".
בן בכר
"בן היה אהבתי הראשונה. תכננו להתחתן, ואז החלטנו שלא. איזה כיף להתאהב כל כך חזק".
ניו יורק
"נסעתי לניו יורק לפסטיבל הסרטים הישראלי והתאהבתי בעיר. אהבתי את התחושה שכולם שם ביחד - אנשים ממעמדות וממקומות שונים בעולם חיים בקול וייב ביחד. איזו עיר. במטוס פגשתי את חברתי נ"פ. היא התיישבה לידי ושכנעה אותי ליצור קשר עם קרן שפלר, שאיתה עשיתי את ההצגה הראשונה בניו יורק, 'חתונת הדמים' של פדריקו גארסיה לורקה".
נוגה
"בגיל 19, כשהתחלתי את הקריירה שלי, פגשתי את נוגה. היא אמרה לי כל מיני דברים על מה שיקרה למרות שלא הגדירה את עצמה כמתקשרת. נפגשנו פעם אחת ושכחתי ממנה. אחרי כמה שנים, כשהתייאשתי מפסיכולוגים והרגשתי שפשוט בא לי לדבר עם מישהו, נזכרתי בנוגה. נפגשנו אחרי שנים ולא הפסקנו לדבר במשך חמש שעות. נוגה הפכה להיות דמות מרכזית בחיי. לצערי, היא כבר לא איתנו".
החיים
"התחנה העשירית היא החיים עצמם. יש לי המון שאלות לגבי החיים. המרכזית בהן היא מה סוד החיים; האם יש לנו תפקיד בחיים האלה, ייעוד, או שהכל רנדומלי; האם זה סיפור עם מסר או מין גלגול מאורעות חסר תכלית. אני עדיין בתחנה הזו. אני חושבת שהיא תשפיע על חיי לנצח".
מיטל דוהן משתתפת בסרטו החדש של עמוס גיתאי "רכבת קלה בירושלים", שהושק בחודש שעבר בפסטיבל ונציה