חוה (שם מפוברק) היא רקדנית המקסימה את כל רואיה בשימוש בפרהסיה שהיא עושה בפיתולי גופה. היא אומנית מצליחה בענף שבחרה להתמחות בו. רק נוכחותו האילמת של אחיה הנודניק, שחזר בתשובה, מעכירה את היומיום שלה. כל זאת עד אותו יום מאושר שבו נופל לה האסימון והיא מבינה את דרך האמת של האח המתחרד, וכי החיים על פי התורה וההלכה הם הנכונים גם עבורה (ועבור כל עם ישראל. כמובן).
סיפור זה, שנאמר עליו כי אכן התחולל בארץ, הוא שהניע את אורי זוהר לחזור בו מהפרישה המהדהדת שלו ממלאכת בימוי סרטים עלילתיים. וכך קרה שב–2007, לאחר 32 שנות אלם, כאילו זה היה רק אתמול, הוא התייצב מחדש באתר הסרטה על מנת לביים את "סיפורה של רקדנית".
היה זה סרט תעמולה קצר לטובת הפצת דבר תורה בקרב העדות החרדיות, והוא תוצר של הסכם קח ותן שנכרת בין זוהר לבין הנהלת סם שפיגל - הלא הוא בית הספר לקולנוע הירושלמי. זוהר השתמש בציוד הטכני שהושאל לו מטעם המוסד החינוכי, וכמה מהתלמידים בו שימשו לבמאי השב מן הכפור ככלי עזר בהתקנת סרטו. דני רוזנברג ויניב סגלוביץ', אז סטודנטים בסם שפיגל, תיעדו את התהליך, אלא שמשהו השתבש במהלך התקנת הסרט–על–הסרט, וחומר הגלם שלו נותר לא ערוך במשך למעלה מעשור.
לאחרונה נדרשו מחדש רוזנברג וסגלוביץ' אל התיעוד הגנוז ההוא, שאליו נספח גם ראיון עם זוהר, המתמקד בתהליכי המרת הדת שלו מהאמונה הציונית/חילונית אל החרדה מפני בורא עולם. אל שני רכיבים אלה - תיעוד הסרטת "סיפורה של רקדנית" והראיון האישי - צירפו השניים רכיב שלישי, מתעתע במידה רבה. אלה הם קטעים שנלקחו מעשרת הסרטים העלילתיים שזוהר הספיק לביים בקריירה הפילמאית שלו, בשנים 1965–1975. קטעים אלה כמו מתיימרים להדגים את טלטלות חייו של האומן הטוטאלי הזה, שעיסוקיו הפרועים התפרשו על פני הקולנוע, הבמה, הרדיו והטלוויזיה, ואפילו הובילו אותו פעם אל בית האסורים.
אין ספק, "אורי זוהר חוזר", סרטם של רוזנברג וסגלוביץ', הוא עבודה חשובה מעצם העובדה שהוא מגיש תיעוד קולנועי ארוך (70 דקות) של אחת מדמויות המפתח להבנת החברה הישראלית בשנות ה–60 וה–70. נכון הוא שהראיון הלילי עם זוהר, העשוי במתכונת השיחות האינטימיות שקובי מידן פיתח עם השנים ברדיו ובטלוויזיה, אינו מביא מבט חדש או מקורי של הקולנוען המהולל על הנסיבות שהביאו אותו לנטוש את יריד ההבלים החילוני.
זוהר אומנם מעיד על עצמו ש"הייתי חיה טורפת", ומשכיל לפרט בעניין הזה: "הארוגנטיות שלי, הגאווה, הנחרצות, הדריסה. לא ידעתי מה זה אהבה". אבל אלה, מה לעשות, טקסטים ממוחזרים שהרב זוהר פיזר עם השנים בכלי התקשורת המרובים שכבר ארבעה וחצי עשורים מחזרים אחריו בניסיון לפצח את חידתו.
מה שבאמת הופך את סרטם של רוזנברג וסגלוביץ' לייחודי הוא הרגעים שבהם מתועד זוהר העכשווי מתגלגל כמו במעשה קסם אל שנות העבר המשוקץ, כשהוא מדריך את שחקניו ונסחף בכל מאודו בהעמדת סצינות פילמאיות כאילו אין לו אלוהים. "עוד לא התגברתי לגמרי על האורי זוהר ההוא", מעיד כיום הבמאי על אודות הימים ההם, כשנתפס כמנהיג הבוהמה התל אביבית. במיוחד בולט היצר הטורפני הזה בסצינה המתעדת את פלישתם של אנשי צוות ההסרטה - שחקנים וצלמים, ובעיקר זוהר עצמו - אל לוויה כלשהי, אמיתית ולא מבוימת, הנערכת בבית העלמין בחולון, ובתוך כך מחוללים על הבד סוג של דוקו–דרמה, או אולי פסיכו–דרמה, שבה נוטלים חלק זוהר ואנשיו לצד פשוטי עם אבלים המלווים את יקירם לקבורה.
כותרות הסיום של "אורי זוהר חוזר" מעידות כי סרט התעמולה ההוא, "סיפורה של רקדנית", הוצג בהצלחה מרובה בקהילות חרדיות ברחבי תבל. בשל אי־היחשפות אל סרט זה קשה לחוות דעה האם זוהר אכן עושה בו מלאכת תועמלן יעילה. מצד שני, על הטקסטים שהוא עצמו משמיע בראיון הלילי עמו אפשר בהחלט להעיד שהם די שטחיים ואין סכנה, כך נדמה, שצופים תמימי דרך ישתכנעו בעקבותיהם לנטוש את חיי ההוללות הריקנית שבהם טובלת חילוניותם למען מסורת ישראל סבא. הרובד העקרוני הזה בחייו הראוותניים של זוהר ממתין עדיין לסרט תעודה מעמיק יותר.
"סיפור אחר"
ענת, צעירה הוללת בעברה הקרוב, ושחר, זמר פופולרי שהיה עמוק בסמים, עומדים להינשא. הזוג הזה שרוי כעת כל כולו בתהליכים מזורזים של חזרה בתשובה. מה שמעמיד על רגליהם האחוריות את כל הבולדוגים של בני משפחת עבאדי, משפחתה של הכלה החסודה.
אמא טלי (מיה דגן), בעצה אחת עם סבא שלמה (ששון גבאי), מזעיקים מאמריקה את אבא יונתן (יובל סגל), שהרבה שנים קודם לכן נטש את אשתו ובתו. שלישיית הקושרים הזו מתכוונת לכונן טבעת חנק שתחולל עבורם את הנס, ותשלוף את ענת (ג'וי ריגר) מהזרועות המאיימות של היהדות בגווניה החשוכים, ומאהבת השקר של הזמר המסומם (נתן גושן).
הן סבא והן אבא הינם פסיכולוגים, וככאלה אמונים על צלילה חופשית אל מעמקי הנפש של המטופלים החוסים בצלם. לצד מצב החירום, החתונה המתקרבת, שמלכד אותם מחדש, עסוק צמד הפסיכולוגים גם במצב משפחתי הפוך לגמרי - מקרה של גירושים סוערים בין בני זוג ירושלמים: הוא רמי, היא שרי. הוא (מעיין בלום) מדריך טיולים של צליינים נוצרים הפוסעים בוויה דולורוזה, ואילו אשתו ואם בנו הקטן (אביגיל הררי), שומו שמיים וקרעו קריעה, נלכדת בפולחן הפגאני של האלה הכנענית אשרה.
אם כך, "סיפור אחר" מניף את דגלי הרב–תרבותיות של האמונה היחסית, ואת הפלורליזם שבכיתות הדתיות; העבאדים הנאחזים בחילוניותם היוקדת, וכל האחרים שכרוכים אחר האלים והאלילים שלהם, מהקב"ה דרך ישו ועד האשרה. ריכוז מופרך של כל ההיבטים האמוניים שפיתחו בני המין האנושי, לצד הדגמה של כל מצבי המשפחה האפשריים - חתונה משמחת, גירושים אלימים, וכן הבלטת בדידותו של אלמן - מטיחים בפרצופם של הצופים סרט דידקטי מדוקלם, שבו הדקלרטיביות, ההצהרתיות, חשובה בהרבה מהסיפור עצמו.
בעשור וחצי האחרונים, מאז ששב משהות ארוכת שנים בארצות הברית, הספיק אבי נשר לעשות בישראל שישה סרטים עלילתיים - "סוף העולם שמאלה", "הסודות", "פעם הייתי", "פלאות", "החטאים" וכעת "סיפור אחר" - הבנויים כולם סביב אותם עקרונות של נרטיב פילמאי. במרכז הסרט מעמיד נשר את גיבוריו, בדרך כלל שתי נשים צעירות, היוצאות לשליחות דחופה, רצוי על רקע המסורת היהודית, של הצלת נפשות, ובתוך כך צפות ועולות מאליהן סוגיות טורדניות מעברן של הדמויות.
תוך פזילה אל מורשת חסמבה (אחרים יאמרו "אמיל והבלשים"), מתפקדת גם העלילה הילדותית במקצת של "סיפור אחר". כל מי שעוקב אחר עבודתו הקולנועית של נשר כבר מודע בוודאי לנוסח הקבוע הזה, ששירת את שתי הבנות ב"סוף העולם שמאלה", ואת שתי הבנות ב"הסודות", ואת שתי הבנות ב"החטאים", ומזכיר בוודאי גם את "פעם הייתי" ו"פלאות", אף ששם חבורת הסוד המוחלט בהחלט מורכבת מבן ובת.
אין הרבה סיפור ב"סיפור אחר", וכדי להסתיר עובדה מעציבה זו גודש התסריט של נשר (שנכתב ביחד עם נעם שפנצר) את האקרן בעודף של עלילות משנה, כאילו מדובר במדיניות של היצף כלכלי. על ליקוי בולט נוסף - האופן האפיזודיאלי שבו נבנו הדמויות המרכזיות - משתדל הסרט לכפר באמצעות נאומי קרדו, אני מאמין, שכל דמות שכזו מדקלמת בזמנה הפנוי אל מול המצלמה.
אבל אין רע בלי מעט טוב. לעומת סרטיו הקודמים של נשר, שבהם ניכרה יד של במאי המתקשה להעניק איזו קלילות מלבבת לסצינות שאותן הוא בורא על הבד, ב"סיפור אחר" טבועה איזו זרימה טבעית; כאילו למישהו בחדר העריכה נפל האסימון איך לתקן לאחר מעשה את מקצת המכשלות שמציע התסריט המקרטע. ואם מוסיפים לקצב הפנימי המשופר גם את הופעתו הכובשת של ששון גבאי, בתפקיד הסב האלמן והבודד, הרי שלא הכל שחור ב"סיפור אחר". כמובן, חוץ מהקפוטות של האברכים, חבריו לאמונה של החתן, המקפצים מדי פעם אל תוך האקרן.
לתחרות על תואר הסצינה החלשה ביותר נרשמו, כך ניתן לתצפת, לא מעט רגעים מ"סיפור אחר", אך הזוכה הוודאית היא זו המתארת טקס סודי של פולחן האשרה. זהו טקס על–זמני המתחולל בלילה ירושלמי מאיים ומטרתו להדביק יחד, באמצעות דם מחזור וסתם צבע אדום, חבורה של נשים שעד כה נאנקו תחת מגפי הרודנות הזכרית.