נדמה כי מאז ששרת התרבות מירי רגב החלה לקדם את חוק הנאמנות בתרבות, הסערות שממילא התחוללו לאורך תקופת כהונתה הפכו להוריקן קטלני, שלא חדל לטלטל את ספינת התרבות הישראלית. ביום שני שעבר, כשבועיים אחרי אישורו בוועדת השרים לענייני חקיקה, עבר החוק בקריאה ראשונה בכנסת, ברוב של 55 מול 44 מתנגדים. וכך אמרה רגב: "החוק מגדיר מחדש את גבולות הגזרה של האסור והמותר, הראוי והבזוי במוסדות התרבות שנתמכים מכספי הציבור. כן לחופש הביטוי, כן לביקורת, ביקורת נוקבת, לא להסתה נגד מדינת ישראל מתקציב ציבורי. מה אתם רוצים, שישרפו את הדגל ואני אממן את זה?"
מסע החתחתים של רגב לאישור החוק החל ב־2016, אך נתקל במהמורות בדרך, כמו הסתייגותו של היועמ"ש אביחי מנדלבליט, בטענה שיתקשה להגן עליו בבג"ץ בשל היותו בלתי חוקתי. משהוכנסו התיקונים, הסיר שר האוצר משה כחלון את התנגדותו, ונתן לרגב אור ירוק להעביר את החוק השנוי במחלוקת. התיקון לחוק קושר לראשונה בין תכנים אמנותיים ותקציב ותמיכה מהמדינה ליוצרים ומוסדות תרבות, במסגרת מה שרגב מכנה: "צדק תרבותי".
הדרמה הגדולה התחוללה לפני כשבוע, כשבדיון בוועדת החינוך ביטאה עו"ד דינה זילבר, המשנה ליועמ"ש, את דעתה הנחרצת על החוק: "הבו לנו יועמ"שים צייתנים, אמנים מסורסים, תקשורת מרוסנת, עם ממושמע, מחונך, שחשיבתו אחידה. הארץ משנה את פניה. התקופה האחרונה מביאה גם מילים חדשות: משילות, נאמנות, התגברות".
נראה כאילו עולם התרבות המקומי התגייס כולו למגר את החוק הזה, ויהי מה. במוצאי שבת הקודמת נהרו לרחבת הסינמטק התל־אביבי כאלף אמנים ויוצרים כדי להפגין נגד החוק, כולל פנייה לראש הממשלה להיפגש עם נציגי היוצרים. בתיאטראות הוקראו הצהרות מחאה והאולמות הוחשכו לזמן מה בתחילת ההצגות; פורום היו"רים של מוסדות התרבות הפצירו במכתב גלוי לראש הממשלה להסיר את הנושא מסדר היום ולמשוך את הצעת החוק מהכנסת.
"לו התקיים החוק המוצע ב־70 שנות המדינה, כנראה לא היו מוצגות יצירות כמו 'חירבת חזעה' של ס.יזהר, או מחזותיו של חנוך לוין. גם לא היו נוצרות סדרות כ'פאודה', 'זגורי אימפריה' או יצירות תיעודיות ביקורתיות דוגמת 'לחם' ו'סאלח, פה זה ארץ ישראל'. שלא לדבר על סרטים כ'ואלס עם בשיר', 'אפס ביחסי אנוש', 'בופור', "פוקסטרוט", 'מבצע סבתא' ואפילו 'גבעת חלפון אינה עונה', מחשש שהם פוגעים בדימויו של צה"ל", כתבו.
על עצומה מטעם "פורום מוסדות התרבות", הקוראת לממשלה ולכנסת לעצור את החוק, חתמו יותר מ־3,000 יוצרים ואנשי רוח בכירים, ובהם טוביה ריבנר, דוד גרוסמן, דני קרוון, אדווין סרוסי, אגי משעול, רבקה מיכאלי, לאורה ריבלין, אילן דר, ששון גבאי, אודי בן משה, סיני פתר, גדי יגיל, עודד קוטלר, מרזוק אלחלבי, תומר היימן, סלווה נקארה, סלים דאו, מכרם חורי, סעיד אבו שקרה, עמרי ניצן, שמואל הספרי, הלל מיטלפונקט ועוד.
חוקרת ושופטת
האמן יאיר גרבוז לא חתם על העצומה, אבל הוא לא מוצא היגיון בחוק: "השרה רגב כל־כולה תעמולה, והחוק נועד לסבר את אוזני מצביעיה. סרט, הצגה או ציור, לא יכולים להכפיש צבא או מדינה. האמנות מתארת מצבים וסיטואציות, וכל אחד מהצופים מבין את היצירה כמיטב יכולתו. אם עלילת סרט מתמקדת במעשה לא מוסרי של חיילי צה"ל, זה לא אומר דבר על הצבא, אלא על הסרט. זה כמו שתתייחס לשחקן שתפקידו להרוג בהצגה, כאל רוצח בחיים. רק ילדים עד גיל 6 חושבים כך. הדמוקרטיה אינה רק שלטון הרוב. משמעותה גם בהתייחסות לזכויות המיעוט והזכות להבעת דעה שונה. דמוקרטיה זה חופש ביטוי, לא חופש מימון".
כדי לחזק את התנגדותה לחוק, שיגרה רבקה מיכאלי לשרת התרבות את המונולוג "מיומנו של צנזור" מאת חנוך לוין, טקסט שהוקרא בסופה של "הפטריוט", הצגה שנפסלה על ידי הצנזורה, ובו הופך הצנזור את "אותלו" מאת שייקספיר להצגה יהודית ציונית.
"מעניין אותי לדעת באיזה שלב תיעצר התמיכה במחזה? האם בשלב ההקלדה? או במהלך החזרה הגנרלית? החוק הוא תחילתו והמשכו של חושך גדול. ענן שחור שיורד ויורד. ברוח החוק נצטרך לגנוז את גם סיפור דוד ובת שבע - מלך ישראל שחמד את בת שבע ושלח את בעלה למות במלחמה. זה סיפור חתרני שפוגע בלאום", אומרת מיכאלי בציניות.
הבמאי אורי ברבש משוכנע שחלק מסרטיו "לא היו עוברים את הסף שלה". למשל, 'אחד משלנו', גם לא 'מאחורי הסורגים' שהיה מועמד לאוסקר. "שרת התרבות לוקחת על עצמה להיות החוקרת, השופטת, גוזרת גזר הדין והמוציאה לפועל. זו תופעה בעייתית וחשוכה. אגב, כשרגב מדברת על פגיעה בסמלי המדינה, האם כשהיא מתחבקת באצטדיון טדי עם אוהד בית"ר ירושלים, עטוף בדגל המדינה, שצועק: 'מוות לערבים', זאת לא פגיעה בסמלי המדינה?", תוהה ברבש בקול רם.
"אמנות המתחנפת לשררה מועלת בתפקידה", קובעת השחקנית והבמאית דליה שימקו. בעיני שימקו, המכהנת גם כיו"ר איגוד הבמאים, חוק הנאמנות מיותר. "אם אדם יוצר יצירה שיש בה הסתה ופגיעה בקיום המדינה ובסמליה - למרות שבאמנות סמלים הם עניין מורכב – מן הראוי להעמידו לדין", היא אומרת. "האם השרה רוצה ש'פוקסטרוט', יצירת מופת קולנועית שהביאה כבוד למדינה, ייעשה בתמיכת גופים זרים ולא בתמיכת מדינת ישראל? חברה שמסוגלת לדבר על פצעיה היא חברה דמוקרטית בוגרת וחכמה. ייתכן שהשרה אינה מבינה את תפקידה של התרבות והאמנות?".
שימקו דווקא מאמינה שרגב רוצה בשינוי אמיתי: "רגב הייתה יכולה לבצע ניתוחי עומק, לפעול למען נשים בעולם האמנות, לקדם באמת את התרבות בפריפריה, לעזור לקולות אחרים להישמע. במקום זאת היא מצנזרת. בשביל זה היא התקדמה עד לתפקיד שרת תרבות? צנזורית היא כבר הייתה מזמן".
בניגוד לכל המוזכרים לעיל, העיתונאי בני ציפר, עורך מדור ספרים ותרבות בהארץ, מאמץ בחום את החוק: "דמותו של איש הרוח הסטנדרטי הישראלי, כפי שהתקבעה בתודעה, היא של ילד שבועט בהורה שמרעיף עליו תפנוקים. המדינה משלמת לו כרטיס טיסה לחו"ל, כדי לספר שם שישראל היא מדינת אפרטהייד אכזרית, והקהל שותה את דבריו בצמא ומרעיף עליו פרסים בזכות אומץ לבו המדומה. מה שאותו איש רוח מיוסר לא מספר, זה שהוא לא משלם מחיר על הרדיקליזם שלו - להפך: הוא מקבל עליו בונוס. בא חוק הנאמנות בתרבות ומחזיר את ההגינות הבסיסית לעיוות. רוצה לשחק אותה אמן נרדף על ידי המדינה? אמן רדיקלי? בבקשה. אל תבקש שהמדינה תממן את מופע היריקה על פרצופה. שרת התרבות מירי רגב ראויה לתשואות, ולא למחאות סוערות שפרצו נגדה ונגד החוק שקידמה".
"חוק מאוזן וצודק"
ממשרד התרבות נמסר בתגובה: "התיקון לחוק התרבות והאמנות אושר לפני כשבוע בקריאה ראשונה בכנסת וכבר התקיימו דיונים בגינו בוועדת החינוך, התרבות והספורט. התיקון לחוק התרבות והאמנות מאוזן וצודק, ומטרתו שמירה על הדמוקרטיה ומניעת הסתה ועידוד לחתירה תחת עצם קיומנו. המנטרה שחוזרת על עצמה בקרב מבקרי החוק על 'פגיעה אנושה בחופש', מצביעה על אי־בקיאות ואי־העמקה בחומר, ומנסה להטעות את הציבור הרחב. כל מי שיקרא את הצעת החוק, בלי להזין את עצמו ברעשי רקע ופייק ניוז, יבין כי החוק יופעל רק במקרים קיצוניים של הפרה בוטה של העילות המצוינות בחוק הנכבה. כפי שנאמר לכל אורך הדרך - כן לחופש הביטוי, לא להסתה".