סצנות סקס נועזות, פוליטיקה וחדשנות: פרידה מברנרדו ברטולוצ'י

ואכן ב־1976 הוא סיפק את הסחורה בגדול עם "1900": אפוס קולנועי ענק יריעה, 320 דקות, שמציג ומנתח את ההיסטוריה של איטליה המודרנית דרך כרוניקה משפחתית. "1900", שנחשב לסרט היקר ביותר שהופק עד אז באיטליה, לא התיימר להיות נאמן לעובדות ההיסטוריות, אלא להוות מעין חזון לגבי מה שאיטליה אמורה הייתה להיות.

בגרסתו המקורית נמשך הסרט חמש שעות. הוא קוצץ בשליש לצורכי הפצה בחו"ל, ועדיין חולק לשתי מערכות והופץ בבית הקולנוע כשני סרטים נפרדים. "1900" המחיש את מעמדו של ברטולוצ'י כבמאי "גדול מהחיים", שיצר סרט אבולוציוני שהזרים דם חדש לעורקיה המסתיידים של האמנות השביעית.

"1900" חשף גם את המגלומניה הברטולוצ'ית, ההיפך מכל צניעות, ענווה ונזירות קולנועית. זכורה במיוחד סצנת האוננות המשותפת של רוברט דה נירו וז'ראר דפרדייה; סצנה שספק אם איזשהו במאי, למעט בעולם הפורנו, היה מעז לצלם היום. עוד הוכחה שכמעט בהכל, כולל בקולנוע, הלכנו אחורה.

ב־1979 הוצג "לה לונה" וב־1981 "טרגדיה של איש מצחיק", שני סרטים לא משהו של ברטולוצ'י, שרמזו שאיטליה מתחילה להיות קטנה עליו והוא שואף לפרוץ את גבולותיה.

עממיקו כזה

ב־1982, כשבע שנים לאחר שעזבתי את חופי החוג לקולנוע לטובת המציאות, התמזל מזלי להיות שליח "להיטון" לפסטיבל ונציה. הייתה זאת הפעם הראשונה שנסעתי לחו"ל, וישר על ונציה, עיר התעלות, בשנת היובל לפסטיבל. יותר "וואו" מזה אין בחיים.

בין גלריית הבמאים הדגולים מרבבה שנכנסו לי שם לפריים, היה גם ברטולוצ'י בכבודו ובעצמו: גבוה, נאה, נחמד, כריזמטי, תזזיתי, ערני, עממיקו כזה. תמונה עם ברטולוצ'י לא הצלחתי לחלץ, אבל, לא תאמינו, השתנתי לידו במלון (יותר נכון הרמון) אצ'לסיור. כשרכס את חנותו, מבטינו הצטלבו, והוא רק חייך אלי חיוך נבוך, כמי שיודע שאני יודע מי האיש שהשתין לידו.

שנה אחרי, בפסטיבל 1983, חזיתי בו בשנית. אבל הפעם כבר לא התרגשתי. בפעם השלישית, בפסטיבל קאן 1984, הוא שוב נגלה לי בשר ודם, ואז הבנתי שבשביל ברטולוצ'י פסטיבל ונציה ופסטיבל קאן הם ה"מכה" וה"מדינה", והוא לא יכול להרשות לעצמו לא לעלות לרגל.

ב־1987, בלי שום התרעה מראש, נחת בשמי הקולנוע האפוס הקולנועי המדהים "הקיסר האחרון", והוכיח לכל אלה שכבר הספידו את ברטולוצ'י, שכוחו עדיין במותניו וידו נטויה. "הקיסר האחרון" היה גם המעבר המתבקש של ברטולוצ'י להוליווד, המגרש של הגדולים. מתברר שגם שם הוא הוכיח שהוא לא קוטל קנים: "הקיסר האחרון" קטף תשעה אוסקרים, בהם לבמאי הטוב ביותר ולסרט הטוב ביותר.

מכאן רק השמים היו הגבול של ברטולוצ'י. ואכן ב־1990 נגע שוב בשמים עם "שמים מגנים ממעל" הבלתי נשכח; וב־1993 עם "בודהה הקטן" המדהים בעוצמתו. אחרי השלישייה הזאת אפשר היה להגיד על ברטולוצ'י הכל, אבל לאף אחד לא היה צל של ספק שמדובר בבמאי אחד, יחיד ומיוחד, שכל סרט חדש שלו נכנס היישר לפנתיאון הקולנוע, ליד הגדולים ביותר.

ב־1995 הציג את "לגעת ביופי" עם ליב טיילר היפה, שבו סגר מעגל וחזר לאיטליה, כור מחצבתו. זה היה סרט לא רע, אבל נדמה היה שברטולוצ'י זנח את המגלומניה האובססיבית שלו להיות כל החיים גדול מהחיים, והסתפק בסרט קטן. אחרי זה הוא עשה עוד כמה סרטים ("התקרבות", "עשר דקות אחרי: הצ'לו", "החולמים" ו"אני ואתה"). אף אחד מהם לא ראיתי. אף אחד מהם גם לא הותיר חותם ממשי על הקולנוע.

בעשור האחרון ראיתי כמה תמונות של ברטולוצ'י על כיסא גלגלים. לבי נחמץ בקרבי, אך הוכיח לי שוב שגם גיבורים גדולים יכולים לסבול מניתוח לא מוצלח בפריצת דיסק. ואז, אאוט אוף דה בלו, אתמול, ה־26 בנובמבר, היום שבו הלך לעולמו אריק איינשטיין לפני חמש שנים, מת עוד גיבור שלי. איך נפלו גיבורים.