משה פרסטר על איתי שגב, הטרדות מיניות והישרדות: "לא אוהב ריאליטי"

נראה שברמה החברתית, שאר המשתתפים הציקו לך והסתלבטו עליך. זה הזכיר לך את נעוריך?
"פתאום חזרתי להיות הילד מנהריה שמסתלבטים עליו. יש ב'הישרדות' משהו טיפולי, וגם כשהתוכנית הסתיימה הטיפול לא נגמר ואני ממשיך ללכת לפסיכולוגית. המשחק על האי הופך אותך לילד ואתה נבהל מכל דבר, וגם החזקים נהיו פושטקים. כיום אני אומר שזה שטויות ורק טלוויזיה, אבל אז התבאסנו מכל דבר, מהרע, מהטוב ומהיפה. אגב, כל מה שרואים על המסך קרה באמת. אתה עובר טלטלות, שוכב לישון בחול. לא ייאמן כמה היה קשה. אנשים אמרו שנתנו לנו אוכל, אבל לא באמת אכלנו. רופא של ההפקה אמר לנו: 'נדאג שלא תמותו, וזהו. הייתי שלושה שבועות באי התקווה לבד, שלושה שבועות מטורפים. היה איתי רק שומר מטעם ההפקה שלא נתנו לי לדבר איתו, ומצלמה שאיתה צילמתי את עצמי. מדי פעם היו מגיעים מועמדים נוספים. בסך הכל זו הייתה חוויה חזקה להיות לבד על האי, מין רובינזון קרוזו".



לפני שנה פרסטר חשף תקרית שעבר כשחקן צעיר שהגיע לנסות את מזלו בתל אביב. "קרה לי משהו באוניברסיטה", הוא מספר. "30 שנה חלפו ואני זוכר כל פרט. המורים אמרו לי שלימודי משחק הם לא בשבילי, שאני לא מתאים להיות שחקן, שהדיקציה שלי לא טובה. התעקשתי. אמרתי: 'אני רוצה להיות שחקן'. אז המליצו לי על מורה פרטי שילמד אותי משחק ודיקציה, והחלטתי ללכת על זה. אני זוכר את המקרה בבירור, זה היה בחדר 206 ב' בבניין 'מקסיקו' באוניברסיטה, חדר שהוא כמו קופסה שחורה. הייתי כמו נערה תמימה, חשבתי שככה עושים תרגיל דיקציה. זה היה תהליך שהתנהל לאט־לאט, מפגישה לפגישה. הוא אמר לי להוריד את החולצה ואז את המכנסיים, עד שהתפשטתי לגמרי ולבקשתו רצתי שם עירום. הייתי ילד מנהריה, תמים, שמחתי שעוזרים לי, שמטפלים בבעיות המשחק שלי. כמו נערה שמישהו אונס אותה והיא מרגישה שזה ביטוי של אהבה. אחרי זה הבנתי שהוא עשה את זה לעוד אנשים. התקרית נכנסה למופע שלי 'עלילות משה בעיר הגדולה' שכתבתי עם טל. אחרי שסיפרתי לו על מה שקרה ודיברתי על זה בהומור, יצרנו את הדמות של המורה צפדינה".

איזה תגובות קיבלת אחרי הפרסום?
"הייתה התנפלות תקשורתית. דחיתי את זה מעלי, לא התעסקתי עם זה. הבת שלי אמרה לי שאני צריך להיות יותר רציני לגבי הסיפור הזה, אבל בדיעבד הרגשתי שזה לא היה נכון לצאת איתו. כיום אני כבר מאחורי זה".

מה אתה מרגיש לגבי אותו מורה?
"אני מרחם עליו. לדעתי הוא אדם אומלל. הכתבה שהתפרסמה לא הייתה רק איתי, היו עוד מקרים שנחשפו. אני מאמין שאלה אנשים שכל החיים נענשים ובאיזשהו מקום מתייסרים. אל תשכח שזה היה ב־1988, לא הייתה מודעות. מורים למשחק חשבו שהם אמורים לעשות דברים שכיום הם גבוליים".

רכבת ישראל

היום יעלה לאקרנים הסרט "רכבת קלה" של עמוס גיתאי, שבו משתתף פרסטר. בסרט משתתפים 35 שחקנים ושחקניות מהארץ ומהעולם, הוא דובר שבע שפות וכולו מתרחש בתא אחד של הרכבת הקלה בירושלים. "זה סרט של אפיזודות, בלי עלילה אחת", מתאר פרסטר. "הוא עוסק במציאות הישראלית המורכבת, והרכבת מייצגת את ישראל עם ערבים, יהודים, חרדים, ימין, שמאל. עשיתי אודישן לסרט ולהפתעתי קיבלתי טקסטים באנגלית. בת הזוג שלי היא יעל אבקסיס ואנחנו מנהלים דיאלוג עם השחקן הצרפתי מתייה אמלריק. זוג ציוני נלהב שמנסה להסביר לתייר שנורא מתרגש לבקר בעיר על ירושלים, על מלחמות, על ישראל. קצת נונסנס. יש לי טייפ קאסט של מצחיק, של אנטי־גיבור, אבל הפעם עמוס גיתאי הציע לי תפקיד דרמטי. האמת, כבר לא חשבתי שיציעו לי לגלם דמות כזו. אבל אני מאמין שקומיקאים טובים הם שחקנים טובים. יש משהו מקודש במשחק בקולנוע, כל טקסט צריך להיות מדויק וטוב".
ואם הקריירה שלו נוסקת, הרי שבחייו האישיים פרסטר לא רווה נחת. השנה הוא ובת זוגו השנייה נפרדו אחרי 12 שנים יחד וילד משותף. "זה קשה. הפרידה היא טלטלה", הוא נאנח. "לשמחתי, אני בקשר טוב עם הגרושות שלי וגר בבית נחמד". 

הודית בעבר שאתה לא יודע לנהל מערכות יחסים, שאתה נרדם ומתעורר רק כשהאישה עם מזוודה ליד הדלת.
"זה נאמר בתקופה הקשה. אני מקווה שלא אירדם במערכת היחסים הבאה, אם תהיה בכלל כזו. זוגיות זה מורכב".

ההירדמות הזו מלווה אותך בתחומים נוספים בחיים?
"לא במודע. לפני שמונה שנים הייתה לי תרדמת בעבודה, ופתאום התעוררתי והבנתי שאני מתרחק ממה שאני הכי אוהב בעולם. בחודשים האחרונים אני מגלה כמה המקצוע חשוב לי. לא אכפת לי להיות לבד, אבל אני רוצה להמשיך לעבוד. העבודה ממלאת אותי. תבוא למועדוני סטנד־אפ ותראה שכולם מדברים על זוגיות ושהקהל נורא מזדהה וצוחק. כתסריטאי, אני כותב גם על דברים מאוד קשים, על המוות של אבא שלי ושל אחותי, על הגירושים. לפעמים טוב להתייחס לסיטואציות קשות בהומור, אבל לבנות הזוג שלי זה לא תמיד מתאים. יש פעמים שבאמצע ריב אני יכול לעצור ולהגיד לה 'אוי, מדהים מה שאת אומרת. ישר למופע'. גם הפסיכולוגיות שלי אומרת לי שהחיים הם לא סטנד־אפ. הומור הוא מתנה שאני לא תמיד יודע להשתמש בה, ולפעמים אני ממש מפתיע את עצמי. עד שפתאום קופץ הילד מנהריה".