השם העברי הסתמי "אהבה בימים קרים", שהודבק לסרט הפולני "מלחמה קרה", עושה עוול ליצירה המגייסת מונח היסטורי–פוליטי, ששלט בשיח הציבורי 40 שנה לפחות, על מנת לקדם באמצעותו סיפור לגמרי אישי על אודות מערכת יחסים מטלטלת בין גבר ואישה, הנמתחת על פני שנות דור. מובן כי תוך כדי התגלגלותה של העלילה הולך ומיטשטש הגבול שבין הקולקטיבי לפרטי, והסרט כולו מתלכד סביב גרעין ואמירה סמליים. לכן, והסליחה עם הקוראים, עדיף להיצמד גם בסקירה זו לשמו המקורי "מלחמה קרה", ולדלג על התחליף העברי נטול הדמיון.
השנים הן שנות המלחמה הקרה בין שני הגושים העולמיים. ויקטור, מלחין ופסנתרן, פוגש ב–1949 את זולה, צעירה שאפתנית המנסה להתקבל ללהקת פולקלור שאותה הוא מקים בהוראת המפלגה הקומוניסטית, שזה עתה השתלטה סופית על פולין. הפגישה הגורלית הזו, שבעקבותיה עולה ומשגשגת האהבה ממבט ראשון שגועשת בין השניים, מזינה סיפור שמשתרע על פני 15 שנה, תוך חניות ביניים בתאריכים קצובים שהסרט מעניק להם הדגש מיוחד.
הדילוגים בזמן הם מ–1949 ל–1952, ומשם עוד שנתיים קדימה. ולאחר מכן מגיעות השנים 1957 ו–1959. וסופו של הסרט תופס את ויקטור וזולה ב–1964, כשהם כבר מותשים מתפניות החיים, אך אוהבים מתמיד. מובן שהקוראים מוזמנים לפתח גם פרשנויות משנה, שתתמקדנה במשמעות הבחירה דווקא בשנים הללו. אבל בשביל זה חייבים לשלוט בנפתולי הפוליטיקה בפולין והזיקות בינה לבין המדיניות הבינלאומית.
כזכור, באותה העת התחוללה המלחמה הקרה בין המזרח למערב, וזו אמורה להשליך על המתרחש בעלילת הסרט. ויקטור טורח בתחילה על כינון להקת פולקלור, שתבליט בשירים ובריקודים את המסורת הכפרית של פולין. אט־אט משתלטים הערכים התעמולתיים של הקומוניסטים על רפרטואר הלהקה, שממיר את המבע העממי במופעים לשם תיאור תפארתו של הסטליניזם.
ויקטור (תומאש קוט) מתקשה לשאת את הזיוף המכוון הזה ועורק לבדו למערב, לפריז הרומנטית. בינתיים הופכת זולה (יוהנה קוליג), שנותרה תקועה בפולין האדומה, לסולנית הלהקה, ובעצם למייצגת של משטר הדיכוי הקומוניסטי. היא עם מנעמי השלטון, ואילו ויקטור השוהה בפריז המלטפת והמנחמת מתמכר לחיבתו הרבה לג'אז. מספר פגישות אקראי בינו לבינה, שמתחוללות ביוגוסלביה ובצרפת, מלמדות את ויקטור כי העתיד שלו מעוגן בעברו, כלומר בפולין שממנה ערק. הוא שב למולדת, נענש בחומרה על ידי השלטונות, אך זוכה לעדנה מחודשת בלבה של זולה. צפוי? כן. סמלי עד כדי מיאוס? גם כן.
וכעת הזמן להציץ בפאבל פאבליקובסקי, שביים את הסרט שאותו הוא מקדיש לזוג הוריו. פאבליקובסקי, בנם של רופא ואשת מחול, עקר בגיל 14 למגורים בגרמניה ומאוחר יותר באנגליה. באותן השנים הוריו נפרדו והתאחדו מחדש מספר פעמים, והאפקט הזה חרת את צלקותיו בזיכרונו של פאבל הצעיר. עם השנים פיתח פאבליקובסקי קריירה כדוקומנטריסט בולט בבי־בי־סי, והוא החל לביים סרטים עלילתיים לפני 20 שנה. הוא רכש את פרסומו העולמי בשל סרטו "אידה" (2013), שזיכה אותו בפרס האוסקר.
ב"אידה" החל פאבליקובסקי בשיתוף פעולה עם הצלם לוקאש זאל. זה בחר לצלם את הסרט ההוא בגוני שחור־לבן ובפורמט מתנשא במקצת של פריים מרובע, כמקובל בסרטים האילמים שחלפו–עברו מהעולם לפני 90 שנה. ב"אידה" נועד הדבר להשיג ניגוד חריף בין אמירה פוליטית טעונה לבין בריחה כמו רומנטית אל מבע אסתטי שאיננו עוד. העניין המקומם הזה חוזר על עצמו גם ב"מלחמה קרה". זאל שוב מצלם בשחור־לבן ובפריים קלאסי של הראינוע, ושוב זה נראה כמו התפנקות שאיננה במקומה, והיסט של תשומת הלב מהסיפור אל האמצעים האסתטיים, שבחסותם הוא מועבר לצופים.
גיבורי העלילה - ויקטור וזולה - נפגשים בזמן האודישנים שנערכו לשם כינונה של להקת הפולקלור הממלכתית מאזובשה (שקיימת עד היום, וביקרה כבר כמה פעמים בישראל). תחילת הסרט תופסת את ויקטור ואת בת זוגו באותה העת (מדובר במוזיקאים תדיאוש סיגיטינסקי ומירה זימינסקה, שייסדו את הלהקה וניהלו אותה כחמישה עשורים) בעיצומו של תהליך ניפוי מועמדים, המבצעים מול המצלמה קטעים עממיים מרגשים שמקורם במסורת הכפרית. מאוחר יותר תזנח הלהקה את הפן הפולקלוריסטי לטובת מופעי ראווה גרנדיוזיים, שאין בינם לבין עבודת האדמה ולא כלום.
במיוחד מתמקד הסרט בשיר אחד - "שני לבבות, ארבע עיניים" (עם הפזמון החוזר המדמיע "אוי, אוי, אוי"), שאכן נכתב על ידי סיגיטינסקי וזימינסקה עבור להקת מאזובשה. השיר הזה מבוצע לאורך הסרט במספר גרסאות. תחילה בגישה עממית ישירה. לאחר מכן, ככל שמתקדמת העלילה ומחליפה ארצות, צץ השיר גם בגרסה פרולטרית מגויסת, וגם בלבוש ג'אזי, בכסות שאנסונרית צרפתית, ולבסוף תחת אריזה של שיר פופ. משהו כמו גלגולו של ניגון, שאמור לשקף גלגולה של תקופת חיים.
באופן כללי ניתן להעיד על "מלחמה קרה" כי פלחים נרחבים מהסיפור שלו מתנהלים בעצם בפסקול המוזיקלי, שחלקיו השונים נעים מציצוטים של באך ושופן ועד גרשווין וקול פורטר, ומלהיטים רוסיים כמו "רינה, אני אוהב את השמיים" ו"לבלבו אגס וגם תפוח", ועד "רוק מסביב לשעון" האמריקאי. וכל זה אמור להוביל לשיא הדרמטי של הסרט, שבו מגיש פאבליקובסקי גרסה מעודכנת משלו למערכה החותמת את הטרגדיה "רומיאו ויוליה" מאת שייקספיר.
פאבליקובסקי, המחזיק בתארים בפילוסופיה ובספרות מטעם אוניברסיטת אוקספורד, הוא קולנוען מתוחכם ומושקע. יותר מדי. התחושה כי מדובר במניפולציה שכלתנית, שליוותה בשעתה את הצפייה ב"אידה", חוזרת על עצמה גם ב"מלחמה קרה". הסרט טכני ומדוד מדי, מבריק כמו פסנתרן שמבזבז את יכולותיו על ריקנות וירטואוזית. במיוחד בולטת העובדה שהסרט הוא חסר תשוקה. והרי מדובר קודם כל ברומנטיקה סוערת שחוצה ארצות ועידנים. ומכאן גם כישלונה של עבודה טווסית זו, שגרפה עד כה פרסים בינלאומיים רבים, כולל פרס הבימוי בפסטיבל קאן, ואין ספור ביקורות נלהבות. שיהיה לו לבריאות, או איך שלא אומרים את זה בפולנית.