המונח פרה אדומה משתייך למילון המושגים הפגאני, שסייע בזמנו למצב את אתר בית המקדש של הורדוס כסטייקייה הגדולה ביותר בעולם העתיק. הכמיהה לשוב אל הקרבת הקורבנות ופרקטיקת הצלייה על הגריל של המון פגרי חיות, מדריכה כיום לא מעט חובשי כיפות, חלקם הגדול חי בהתנחלויות ובמאחזים. אך לשם כך חובה על השפים של מטבח הכוהנים להיטהר קודם לכל ברמץ מקודש, באפרה של פרה אדומה שרופה, כשהוא מתובל בשאריות מעלות עשן של עץ ארז, אזוב וגם תולעת שני. רופאי האליל, הג'וג'ו של מערב אפריקה, לא יכולים היו לנסח זאת טוב יותר.
דוגמה חיה לפעילות הזו, שרוחשת ומבעבעת לה בהתנחלויות, ניתן היה לראות לפני כחודש בערוץ 8, שבו שודר סרטה המעניין של עירית שמגר, "אלוהים רוצה בית". סרט תעודה זה מגולל את סיפורן של ארבע אחיות, כולן לבית אהרונוב, המריצות עמותת נשים למען חידוש ימיו של בית המקדש (כאילו שלנשים היה בכלל תפקיד בבית המקדש. אבל מי סופר). בסיום סרט תעודה זה מנציחה מצלמתה של שמגר טקס אלילי של הקרבת קורבנות על ידי כוהנים חגורי אפוד לבן.
גם יהושע (גל תורן), מגיבורי הסרט "פרה אדומה", משתייך לכת הזו שחולמת על היום שבו יפוצצו מסגדי הר הבית (ותפרוץ מלחמת השמד). ליהושע זה, המתגורר בהתנחלות סילוואן הסמוכה לעיר העתיקה בירושלים, קרה נס ונולדה אצלו פרה אדומה אסלי. כלומר, עגלה העטויה בפרוות שיער ג'ינג'ית. מובן שיש להמתין שנתיים ארוכות עד שיתברר סופית כי שום שערה לבנה או שחורה לא התנחלה על עורה האדמוני של הפרה, ברקת הוא כינויה.
רצה המזל הטוב ולרשות יהושע, מתנחל מזן הכוהנים, עומדת עוד נקבה אדמונית. זוהי בנימינה המג'ונג'נת, בתו בת ה–17 שאותה הוא מגדל לבדו, משום שאמה מתה עליהם בזמן הלידה. קשה לומר שיהושע מאושר מנוכחות בתו בסביבתו. עובדה היא שהוא מעדיף לכנות אותה בשם זכרי, בני, ואף מכשיר אותה, שומו שמיים, להניח תפילין כאילו היא בן לכל דבר.
אבל בני (אביגיל קובארי) היא בת. ולא סתם נקבת אדם, אלא סוררת ומורדת. מלעיגה על אבא ועל פעילותו לזירוז הקמת המקדש ופריצתה של מלחמת העולם הבאה. וגרוע מכך. היא מעדיפה בנות על פני שידוך לאברך מזוגג עיניים, העושה את כל אשר ציווה עליו השם או הרבי.
ההורמונים הגועשים בגופה הנשי ההולך ומתעצב של בני מתבייתים על יעל הנאווה, שמגיעה להתנחלות על מנת להעביר בה שנת שירות כמדריכה דתית־לאומית. יעל (מורן רוזנבלט) אינה זרה למושגי המרד בקהילה הדתית, מה גם שגופה צופן העונג נעתר לליטופי הבוסר השוצפים של בני. שתי הצעירות שוקעות חיש קל בסיפור אהבה לסבי בעל עליות ומורדות משלו. כמקובל.
מצד אחד, מערכת יחסים אב–בת שמשיקה אל הפדופיליה. מהעבר האחר, העניין האסור האסור הזה של אהבת נשים. ההתנגשות החזיתית הצפויה מתחוללת דווקא כשבני מופקדת על גידולה וחינוכה של ברקת, הפרה האדומה מהפסקאות הקודמות בסקירה הזו. האם בני הלסבית עדיין ראויה לטפח חיית בית מבורכת כמו ברקת? האם בני המרדנית תנסה לחבל בפרויקט הפרה האדומה, שהוא המסד הלגיטימי, מההיבט האלילי כמובן, של אותה פעילות לכינונו של בית שלישי?
"פרה אדומה" הוא סרט ביכורים של הבמאית ציביה ברקאי–יעקב, שבראיונות לעיתונות מעידה על עצמה שחוותה על בשרה חלק ניכר מהמתואר בחייה של הגיבורה הפיקטיבית שבראה על הבד. היא התחנכה בבית אל, למדה באולפנה בעפרה קודם שסיימה בהצטיינות את לימודי הקולנוע בסם שפיגל הירושלמי. כן, היא גם מרדה במצוות הדת. וכן כן, היא גם ידעה בנות.
למען האמת, "פרה אדומה" הוא בהחלט סרט המתמקד בגילויים של התבגרות לסבית, וככזה הוא עשוי ברמה סבירה פלוס (אם כי נופל באיכויותיו הקולנועיות מ"ברש" של מיכל ויניק שהוצג לפני שנים מספר), ומעדיף את המבט הרומנטי על פני הסנסציוני. מה שלא פועל ב"פרה אדומה", ולמעשה לגמרי מיותר בסרט הזה, הוא סיפור המסגרת על אודות הפרה האדומה והפולחן הפגאני שמתחולל סביבה.
לא צריך לגרור את בית המקדש העתידי למיטת הנעורים של בני, וזה לגמרי לא לעניין לתצפת על הזיות גוג ומגוג של חבורת האברכים המיוזעת שמקיפה את אבא יהושע. בניגוד לצפוי, לא ההיבט הלסבי בחברה הדתית הוא הגרעין הסקנדליוזי שסביבו מכוננת ברקאי–יעקב את סרטה, אלא דווקא ההתמקדות התפלה בפולחן האלילי, שאינו מעלה ואינו מוריד ככל שהדברים נוגעים לגרעין הקשה של הסיפור. יתרה מכך: ברקאי–יעקב לא באמת מתעניינת בעגלה האדומה שגדלה בחצר האחורית של יהושע הכוהן, וגם לא באופני הטיפוח שלה, שאמורים להיות בבחינת צעד מכריע בדרך לגאולת עם ישראל בארצו. העגלה האדמונית שאמורה לסמל את פעמי משיח, אינה יותר מאשר הערת שוליים עלילתיים, שעיקר מטרתה, כך עולה, היא לצוד עוד כמה ראיונות יחצניים לקידום מכירות הסרט.
עניין אחר הוא בועז יהונתן יעקב, בעלה של הבמאית וצלם הסרט. הבעיה העיקרית של יעקב, ו"פרה אדומה" (כמו גם סרטו "גאולה" שמוצג כעת בארץ) מדגים זאת היטב, הינה שהוא צלם יותר מדי טוב. מתבלט כברבור יפהפה היכן שלא צריך. יעקב מכור לתאורה, או ליתר דיוק סוגד למקורות אור כאילו הוא יורש עכשווי ליאן ורמיר ההולנדי או ז'ורז' דה לה טור הצרפתי.
אלא שההבדל בינו לבין ציירים נערצים אלה נעוץ בעובדה שמקור האור, שאותו הם כה מדגישים בעבודותיהם, הוא האור הרלוונטי שמוטל על הדמויות המצוירות. ליעקב, כך נראה, יש מטרות אחרות כשהוא מאיר סצינה, ולכן מקורות האור אצלו - שמש המבצבצת מבעד לתריס, פנס, נר או נורת נאון מהבהבת - אינם רלוונטיים לדמות האנושית בסצינה המצולמת וממוקמים בפריים כקישוט רוחני. זאת משום שהם אמורים לתאר נוגה אלוהי, או נוכחות שמיימית המתממשת מול העדשה. זה נורא אסתטי, וגם קיטשי, ואחרי חמש או שש סצינות מניפולטיביות שכאלה, זה מתחיל לעצבן.