חלפו שבע שנים מאז שתיאו אנגלופולוס מצא את מותו הטראגי, וולודי ללו לא שוכחת זאת. ללו שימשה כעוזרת הפקה ב"הים האחר", סרטו של הבמאי היווני הגדול, שצילומיו נערכו בחורף 2012. ב־24 בינואר באותה השנה, באתר הצילומים בסביבות נמל פיראוס, הדהיר אופנוען מקומי את הכלי שלו ודרס למוות את הקולנוען בן ה־76, שהיה עסוק באותו הרגע בחזרה לקראת צילום סצינה בסרט (הלא גמור) שאמור היה לעסוק במשבר הפליטים מסוריה, אפגניסטן ומזרח אפריקה, שהתדפקו על שעריה של יוון.
שבע שנים לאחר המוות המיותר חוזרת ללו, ילידת בלגיה - כעת כבר במאית סרטים בצעדיה הראשונים - אל המקומות שאנגלופולוס אהב למקם בהם את סרטיו. רציף הערפילים שבשפת ימה של סלוניקי; הרחובות הנטושים באקסרכיה, רובע הסטודנטים של אתונה; האוטוסטראדות הנמשכות צפונה על עבר גבולות בולגריה ומקדוניה, ומשם אל אירופה הנכספת. במקומות הללו הסריט אנגלופולוס את “המבט של אודיסאוס", “על רגל אחת", “הימים של שנת 36" ו"נוף בערפל", שקטעים מתוכם שיבצה ללו בסרט הזיכרון שלה, “מכתב לתיאו", המוקדש כמובן לבכיר קולנועני יוון.
הקליפים היפים מתוך הסרטים האלה - עדיין עוצרי נשימה למרות השנים הרבות שחלפו - מוליכים את הבמאית אל סוג הגיבורים שאנגלופולוס דחס בהם את עלילותיו. פליטים וחסרי ארץ, מבקשי עבודה ומחפשי שורשים, נוהים אחר תקווה וסתם הוזים בהקיץ. ללו מקוששת אותם כיום כשהם מצטופפים בכיכר אומוניה האתונאית, שבה מתרכזים רבים מהמהגרים האפריקאים והסורים והאלבנים, שמחפשים דווקא ביוון מדולדלת האוצרות את העתיד המפוקפק שלהם.
אופייני לכך הוא בית המלון "סיטי פלזה", שהיה פעם מלון נכבד בעיר הבירה היוונית, וכעת הוא בניין מתפורר שבו משכנת משטרת ההגירה המקומית כ־400 פליטים שנמלטו מתשע מדינות. ללו מדובבת זוג יתומים מסוריה, משורר מכורדיסטן, פליט מחלבּ, ועוד אחד שעשה דרכו ברגל מאפגניסטן ועד לחצי האי הבלקני. היא פוגשת חלק מהם לפתח בניין המשרדים שבו מתנהל הרישום הבירוקרטי לקראת הגשת טופסי בקשה לקבלת מקלט מדיני. ינואר בחוץ, והכל מושלג ונראה בדיוק כמו סצינה שאנגלופולוס בוודאי צילם שכמותה כמה וכמה פעמים. הפעם הסצינה דוקומנטרית, ולא מתוכננת מראש, אבל האימפקט דומה.
שיאו הרגשי של הסרט מתמצה בהקרנתה של יצירת המופת “נוף בערפל", שאנגלופולוס יצר לפני שלושה עשורים. ללו מקרינה את הסרט המספר על תקוות השווא של ילדים יתומים מיוון, השואפים למצוא שלווה ופרנסה בארץ מרוחקת ושמה גרמניה. הסרט הישן מוקרן על קיר חיצוני של בית המלון המתפורר, והפליטים מודל 2018 צופים בבני דמותם הפיקטיביים משנת 1988, שחווים את אותה מצוקה וזרות המוכרות להם מקרוב.
***
“מכתב לתיאו" הוא אחד מחמישים וכמה סרטים עלילתיים ודוקומנטריים שיוקרנו החל מיום רביעי הבא במוזיאון תל אביב במסגרת “אפוס", פסטיבל ייחודי המוקדש לסרטים העוסקים באומנויות השונות. קולנוע, תיאטרון, מחול, אדריכלות, מוזיקה, צילום, אומנות פלסטית וספרות. הפסטיבל נערך זו הפעם העשירית, והמתעניינים יכולים להתוודע גם לפיגורות בתחומי האומנות שהזמן הביא למחיקתם מסדר היום הציבורי. כזה הוא אריך צייזל, שדמותו הלא מוכרת עומדת במרכז סרט התעודה “חיים לא גמורים".
דומה כי גם האדוקים שבצרכני המוזיקה הקלאסית, והמסורים לאסכולות השונות במוזיקה הווינאית, לא ממש שמעו על צייזל, שנולד ב־1905 והלך לעולמו בדיוק לפני 60 שנה. כמו רבים מבני דורו נשא גם צייזל את עלבון בגידתה של מולדתו אוסטריה בערכי התרבות, וגם הוא מצא עצמו בשנות ה־40 כפליט החי באמריקה מחסדיה של אומה מטריאליסטית שהוא לא ממש יצא מגדרו על מנת לאהוב אותה.
“חיים לא גמורים" עוקב אחר חיי הקהילה המוזיקלית שנמלטה מהנאצים, ומצאה את ביתה דווקא בלוס אנג'לס. שם נאלצו המלחינים הללו לרתום את כישוריהם לסיפוק צרכיה המסחריים של תעשיית הסרטים בהוליווד. כאלה היו אריך וולפגנג קורמגולד, ארנסט טוך, הנס אייזלר וגם צייזל, שאולץ לספק שירותי מוזיקה שונים - תזמור, קטעי מעבר ואווירה - ל־70 סרטים מתוצרת אולפני מ.ג.מ. (וביניהם “הדוור מצלצל פעמיים" בגרסתו הראשונה). אפילו ארנולד שיינברג, המגדלור של אסכולת וינה השנייה ומי שפיתח את שיטת ההלחנה ב־12 טונים, התגורר עמם בשכונה, וניסה אף הוא לכתוב להוליווד. אבל הוא ממש היה ההפך מתעשיית הסרטים הפופולרית, ויצאו לו מתחת ידיו דברים פגומים בלבד. לפחות על פי השקפתם של מפיקי הקולנוע שניסו להעסיק אותו.
אותו שיינברג, אליל נערץ בעולם המוזיקה, הוא דמות מפתח להבנת בדידותו וזרותו של צייזל בלוס אנג'לס. כל זאת, משום שבתו של צייזל בחרה להינשא דווקא לבנו של שיינברג. והרי בין שני המחותנים עמד פער עצום בכל הקשור לפרסום פומבי ולסלבריטאיות.
סרט ההנצחה העכשווי מדלג בין זיכרונות העבר של צייזל כווינאי תושב הרובע היהודי ליאופלדשטדט, לבין ניסיונותיו לכתוב אופרה על פי הספר “איוב" מאת הסופר הגדול יוזף רות'. שני במאי הסרט (הרברט קריל וקתרינה שולנברג־לדוק) מדובבים עדים ומומחים למוזיקה, המוכנים להישבע בפני המצלמה כי יפעלו לתיקון עוול השכחתו של צייזל, שסגנון ההלחנה שלו היה פחות מהפכני מזה של אלבן ברג או אנטון וברן, בני דורו בווינה. בולט במיוחד הוא “הרקויאם העברי" להנצחת קורבנות השואה, שצייזל חיבר ב־1944 (למילים מתוך תהילים פרק צ"ב), עוד בטרם נודעו ממדיה המחרידים של הטרגדיה.
שני מרואיינים רבי עניין המספרים על המלחין המנוח הם מריה אלטמן, שהייתה ידידת המשפחה, ורונדול שיינברג, שהוא נכדו של צייזל. והרי שניים אלה היו גיבורי הספר והסרט “האישה בזהב", שלפני כמה שנים גולל את הדרמה המשפטית סביב ציורו האייקוני של גוסטב קלימט, דיוקן אדלה בלוך־באואר, שנשדד על ידי הנאצים וממשלת אוסטריה אולצה להשיב לאלטמן הישישה.
גם אלפרד ליאון ופרנק וולף היו צעירים יהודים שאולצו להימלט מאימי הרייך השלישי, וגם הם נחתו באמריקה. ב־1939 נכבשו השניים, שקודם לכן הכירו רק את צלילי המוזיקה הקלאסית, בקסמיו של עולם הג'אז. וולף וליאון הקימו אז את חברת התקליטים “בלו נוט" ועשו היסטוריה. תחת כנפיהם צמח בשנות ה־40 זרם הבי־בופ, ששינה לגמרי את פני הג'אז, ועל הנס הקטן־גדול הזה מספר סרט התעודה “מעבר לצלילים", המשולב אף הוא בפסטיבל “אפוס". הסרט הזה ראוי לצפייה בעיקר בשל קטעי הארכיון המשולבים בו, ובהם נראים בפעולה מוזיקאים מסעירים כתלוניוס מונק, ארט בלייקי, מיילס דיוויס, הורסט סילבר וקליפורד בראון.
לבד מקטעי הארכיון המרנינים, מרואיינים ב"מעבר לצלילים" כמה שמות חשובים נוספים, וביניהם הסקסופוניסט בן התקופה ההיא ג'ו דונלדסון, המפיק מייקל קוסקונה ואשף ההקלטות המיתולוגי רודי ואן גלדר, שאחראי לצליל הייחודי של אלפי תקליטים ודיסקים של “בלו נוט" ושל לייבלים כמו “אימפולס!" ו"פריסטיג'". בנוסף לקטעי הארכיון ולראיונות לוכד הסרט סשן של הקלטת סטודיו שנערכה אשתקד עם שניים מאריות "בלו נוט" - הפסנתרן הרבי הנקוק בן ה־78 והנשפן ויין שורטר שהתקרב לגיל 90.
***
כל הסקירה הזו אינה שווה עיון אלמלא ההמלצה הגורפת לרוץ לצפות בסרט התעודה הארוך מאוד, “השיגעון לחיים", הסוקר את חייו הנפתלים ומלאי הסבל של אפיפיור השאנסונרים ז'אק ברל. הבמאי פיליפ קולי, שמתמחה בסרטים על אומנים (כמו מרלון ברנדו, לינו ונטורה, הנרי מאטיס או דלידה), מתנפל על אישיותו המסוכסכת של ברל כמוצא שלל רב. מתוך מגוון קטעי ארכיון, ראיונות עומק עם הזמר, עדויות של שותפיו לדרך, מכתבים אישיים ומסמכים מפתיעים, וכן קטעים מתוך סרטים עלילתיים וסרטי תעודה שבהם הופיע ברל, יוצק קולי דיוקן מקיף של אחד מבכירי האומנים שעיצבו את הטעם, הסגנון והתכנים של שנות ה־60.
ברל, יליד 1929, היה בלגי שגדל במשפחה בורגנית אמידה. משפחתו ניהלה בית חרושת לאריזות קרטון, ומילדות הוא יועד להשתחל אל הביזנס המשמים הזה. ואכן, לאחר שנות ילדות כאובות וסבל נפשי בבית הספר של נזירים קתוליים ברל הצעיר עלה על המסלול שהתוותה עבורו המשפחה. הוא נישא בגיל 19 ובתוך זמן קצר הפך לאב ולפקיד המכירות הראשי של המפעל. בגיל 24, סתם משום מקום, מרד ברל בייעודו הבורגני, בעט בכל ערכי משפחתו ויצא לבדו לכבוש את בימות פריז.
הסרט מלווה את קשיי הקליטה שלו בעיר האורות, שבה ניסה לשלב בין שירה לבין הטפה נוצרית, שלא נעמה לאוזני הפריזאים מהזן האקזיסטנציאליסטי. תקליט הבכורה שלו, למשל, נסק למכירות של 953 עותקים, והמספרים של התקליט השני היו אף נמוכים מזה. מובס על ידי חברה מתוחכמת שכלל לא חיכתה לו, ברל עמד להישבר. או אז הוא הכה לפתע את אוזני הציבור בשני להיטי הנצח שלו, “אם נדע לאהוב" ו"אל תעזבי אותי", וההמשך כבר היסטוריה.
אלא שהייתה זו היסטוריה קצרצרה. כידוע, פרש ברל מהופעות בפני קהל בשנת 1966, והוא אך בן 37. “השיגעון לחיים" מצעיד בסך כמה מהביצועים הבימתיים שלו לשירים כמו “מדלן", “רוזה", “השור", “מתילד", “בריסל", “הבורגנים" ו"אמסטרדם". ברל אינו נראה בהם כמי שניצב על במה ומבצע קונצרט, אלא כאחד שאחוז בהתקף אפילפטי, והשירה הבוקעת מגרונו היא מעין פסקול של כאבים פיזיים.
“אם כל הגוף שלי אינו משתתף בביצוע, זה לא שיר", קובע ברל באחד הראיונות החושפניים שהבמאי קולי משלב בסרט. “כשאני כותב", מסביר ברל, “אני רוצה להיפטר מהגוף שלי". מעין גרסת המאה ה־20 של הירונימוס, הקדוש הנוצרי הקדמון.
הקריירה הקצרה של ברל משורטטת בסרט הזה כסוג של טייפון רגשי. ב־1964, למשל, ערך הזמר 335 קונצרטים ב־307 ערים. ובכל אחד מהקונצרטים, מעיד ברל, הוא סבל מהתקפי הקאה קשים, ובה בעת חווה תחושת שחרור אורגזמטית. ברל שמת צעיר ביותר (בן 49), הוסיף לחיות תריסר שנים לאחר פרישתו, ופרק זמן בלתי מוכר זה מתואר בסרט בנדיבות רבה, ויש בו כדי להשלים את המידע על אודות כוכב השביט הזה, שהתפרץ לפתע פנימה, האיר את תולדות התרבות, ומיהר להתנפץ באותה התנופה שבה הפציע.