"הד" סובל מהרבה בעיות תסריטאיות ואסתטיות שרק גורי אלפי מציל

בעצם, קובנר ושניר מעצבים על הבד מלודרמה משפחתית מהזן המוכר והלא מפתיע. אלא שיש לשניים, ככה לפחות הם סברו במהלך עיצובו של "הד" והכנתו להקרנות פומביות, כמה טריקים קולנועיים שאמורים היו לייחד אותו מאלפי תואמיו מאז ומתמיד. בבסיס הטריק האחד עומדת התמונה. בלב הטריק האחר ניצב הסאונד. צמד הבמאים, שאף אחראים לכתיבת התסריט, מנתב שוב ושוב את העלילה אל תוך חללים סגורים ואפלים. המנהרה ההיא שהתפוצצה. חדר מיטות. כבישים חשוכים בסצינות לילה וכך הלאה. זה ברור ומובן ומהווה מעין פרשנות ויזואלית משלימה לעלילה עצמה.

דומה שלמעלה ממחציתו של הסרט מתחוללת בין צללים. אלא ששניר וקובנר, קרוב לוודאי בעצה אחת עם הצלם דניאל מילר, החליטו להעמיס על הסרט גוונים חומים כהים. והתוצאה החזותית היא שלא רואים כלום. לילה המצולם בצבע חום עכור אינו מראה שיש בו כדי לחזק את דריכותו של צופה, ולמרכז אל הבד את מלוא תשומת הלב שלו. נכון הוא שסטנלי קובריק וצוות התאורנים שלו השכיל מעת לעת להניח על הבד סצינות לילה המוארות באור נר, כאילו שז'ורז' דה לה טור, הצרפתי בן המאה ה–17, הוא זה שצייר אותן. אבל בשביל זה צריכים להיות קובריק, ואין הרבה קולנוענים ישראלים שעונים לשם הזה. גם לא קובנר ושניר.

עניין אסתטי אחר הוא הענקת הבמה להקלטות הסתר שאבנר מבצע במסתרי הקליניקה של אשתו. תחילה מאשרות ההקלטות את החשד העמום שהתעורר אצל הבעל לגבי סוג הבילויים של אשתו. אט־אט ממלאות ההקלטות הללו לא רק את פסקול הסרט, אלא אף מכתיבות לגיבורים החיים, וגם לזו שכבר מתה, את עיקר המוטיבציה לפעולותיהם. ומה לעשות, ההקלטות הן כמו דמות של מספר עלום פנים, שכובש בכוח את הפסקול. וזה בבחינת לא לא מוחלט, ככל שהדברים נוגעים להכנת סרטים. ככה לא פותרים בעיות סיפור על הבד.

חלק ניכר מעלילת הסרט אמור היה לתפקד כפועל יוצא מחקירה פרטית שהאלמן עורך, על מנת לשחזר לאחור את חייה הנסתרים (מעיניו) של אשתו שאיננה עוד. עבודת בילוש? עלילת מתח? הפתעות במעלה הכרמל? שום כלום. ביקור אחד במוסד שבו מאושפזת אישה קשישה המצויה בשלבי דמנציה מתקדמים פותר בצ'יק צ'ק את מרבית חידות חייה של אלה המנוחה. ככה בוודאי לא בונים סיפור.

בהיעדר תמונה שרואים בה משהו, ועם פסקול ששומעים בו יותר מדי, ובלי עלילה של ממש, אכן מתקשה "הד" להרים עצמו מתהומותיה של אותה מנהרה תת־קרקעית שבה הוא מתחיל את דרכו על הבד. טולדנו ואבקסיס, בתפקידי אבנר ואלה, לא באמת קיבלו תפקידים דרמטיים של ממש. לעומתם, מפתיע לטובה גורי אלפי, המגלם ב"הד" את המאהב שאבנר לא ידע על קיומו. מאהב לא שגרתי בקונטקסט הקולנועי המקובל, זאת חובה לציין, שאלפי מיטיב להיכנס לדמותו הבלתי סטריאוטיפית. בזכותו, וגם בשל תרומה מושכלת של הממד המוזיקלי להתפתחות העלילה הרזה, הופכת חוויית הצפייה ב"הד" לנסבלת פחות או יותר.

"החסד של לוצ'יה"

כזכור, יונה בן אמיתי הסתבך כהוגן כשניסה להפר את הציווי האלוהי המפורש שדרש ממנו: "קום לך אל נינווה, העיר הגדולה, וקרא עליה!". יונה עשה אז תרגילי חמיקה, עלה על ספינה שהפליגה מיפו הרחק אל תרשיש, וכל זאת כדי שלא למלא אחר מה שנדרש ממנו. ואז באה הזריקה אל הים, והגיע הלווייתן שבלע אותו, וכל הפולקלור הנלווה לכך.

דבר די דומה קורה ללוצ'יה, מודדת מוסמכת, שסתם ככה באמצע העבודה נוחתת עליה המדונה הקדושה, אמו של אלוהים, ודורשת ממנה לצאת אל העם ולעמוד בתוקף על כך שתיבנה כנסייה פונקט בשדה הבור הזה, שלוצ'יה אמורה לאשר אותו כאתר בנייה למרכז שעשועים וקניות. המדונה, שלא יודעת מאומה על ועדות תכנון מחוזיות ועל התנגדויות ורישיונות בנייה, עושה מהומות כשמתברר לה שלוצ'יה בכלל אינה מתכוונת למלא אחר דרישותיה החד־משמעיות. אכן, הסתבכות לא פשוטה שעומדת במרכז הקומדיה (?), או אולי זו סאטירה או דרמה דתית בכסות מודרנית, שהותקנה לבד על ידי הבמאי ג'יאני זאנאסי.



זאנאסי, כנראה שלא במקרה, עושה שימוש אירוני בשתי השחקניות אלבה רורוואכר והדס ירון. הראשונה הופיעה זה לא מכבר בתפקיד הנשי הראשי בסרט "לאזארו השמח", שטבל כולו ברטבים נוצריים עמוקים. השחקנית האחרת, הישראלית, מוכרת באיטליה בזכות תפקידה ככלה החרדית בסרטה של רמה בורשטיין "למלא את החלל", תפקיד שזיכה אותה בתואר השחקנית המצטיינת בפסטיבל ונציה. ירון, כמה משעשע, היא פה המדונה אמו של ישו.
מובן שזאנאסי מודע למורשת הקתולית באירופה, המבליטה מעת לעת את הופעות האורח של המדונה. בשנת 1858, למשל, צצה אם הצלוב בעיירה לורד שבדרום צרפת, והציגה עצמה בפני ברנדט התמימה, שבדיוק אז קוששה עצים להסקה. ועוד מקרה נודע שהציב במרכזו את המדונה (המקורית, לא זו שמלווה את האירוויזיון) התחולל ב–1917 בכפר פאטימה שבפורטוגל. אז צפו בה שלושה ילדים, כולם רועי צאן חפים מכל חטא. בשני המקרים, בלורד כמו גם בפאטימה, נסתיימה ההתגלות הכמו אלוהית בהקמת כנסיות לשבחה של הגבירה. וזה הרי מה שהיא דורשת גם מלוצ'יה.

מסתבר שלוצ'יה פחות תמימה מהילדים הרועים או אפילו מברנדט מקוששת העצים. היא מודדת מוסמכת שנשכרה לעבודתה על ידי איזה קבלן מושחת מטוסקנה, שמקווה להפיק רווחים קלים ממכירת השדה ליזמים קפיטליסטים מרומא. הכל תלוי בדוח שתגיש לוצ'יה המודדת. כלומר, האם היא תעלים עין מחריגות בפרצלציה האזורית ומסיפוח לא חוקי של שטחי אדמה שאינם שייכים לאותו הקבלן.
אם כך, הופעת המדונה, עם כל הכבוד לאזרחית הנכבדה מנצרת הקדומה, היא בעצם גילום להדחקה נפשית של לוצ'יה, שאינה שלמה עם השחיתות שסביבה. בדרך למציאת פתרון סמלי (ודתי) שישקיט את המצפון, זורע זאנאסי לאורך הסרט שלו תמרורי דרך המוכרים יותר למי שחונך לאור האמונה הקתולית, ופחות למי שבוגר מערכות החינוך בישראל. וכך קורה שחלק מהשעשוע הנלווה לצפייה ב"החסד של לוצ'יה", לפחות בעיניהם של צופים נוצריים, יעבור מעל ראשיהם של מרבית רוכשי הכרטיסים לסרט בארץ.
לעומת ירון, שנדרשת רק להבעת פנים אחת, מוטלת על רורוואכר, לוצ'יה בסרט זה, מלאכה מרובה, שנעה במנעד רחב - מהבעה קומית, דרך בקשת גאולה ועד לסצינות שעל סף השיגעון. אף על פי שרורוואכר עומדת בכבוד במגוון המשימות, הרי שהתסריט הדל מדי אינו מספק לה מספיק סיבות על מנת להשתנות פעמים רבות כל כך אל מול עיני הצופים הבוהים בסרט.