"שייקה - החיים הנסתרים של שייקה אופיר" היה יכול להיות חשיפת השנה, אלמלא היה חסר לו דבר אחד קטן: חשיפה. שמו של הסרט מטעה ויומרני. לא מדובר בסרט דוקומנטרי שמטפל בחיים הנסתרים של השחקן בעל אלף הפרצופים, אלא מעין אלבום שורשים של מפעל חייו, שאת רובו אנו מכירים.
דווקא הדמות המעניינת היחידה בסיפור, בתו עתליה מנישואיו הראשונים, מקבלת באופן תמוה תפקיד שווה ערך לשאר הראשים המדברים, שנבחרו לשרטט את דיוקנו של אופיר, בהם השחקן דרור קרן, או העיתונאי ושדר הרדיו יונתן גת, שמצולמים באופן סטטי, ולא ברור בדיוק מה תפקידם בכוח. גם קרוביו, בהם בתו השחקנית קארין אופיר והגששים שייקה וגברי, מספידים אותו מול המצלמה, אך לא חושפים דבר משמעותי מהדרמה שהתחוללה מאחורי הקלעים של חייו.
כי דרמה דווקא יש בסיפור – והמון - אך היא נרמזת יותר ממטופלת באמצעים קולנועיים. משפחתו הראשונה של אופיר נדדה אחריו לפריז ומשם לניו יורק. נרמז כי אופיר לא באמת רצה להתחתן עם אשתו הראשונה, אוהלה, ונאלץ לעשות כן בגלל פציעתה בצבא. מנישואים לא מאושרים אלה נולדו לו שני ילדים, עתליה ואלעד, שנשלחו לפנימייה, בעוד אופיר התחתן בשנית והקים משפחה שנייה בארץ. עתליה נקרעה בין אמה ואביה. אלעד בילה את חייו בתלישות בבתי חולים לחולי נפש, עד למותו מסרטן. הדרמה המטלטלת הזו נותרת ברמת הפרומו. נותנים לטעום, אבל לא לגעת. בסתמיות מאכזבת אנו מגיעים לסוף מאולץ וצפוי על איחוד משפחות ובימוי של "תיקון", ללא תובנה ממשית על האדמה החרוכה שהותיר מאחוריו האמן הדגול.
נראה כי יותר מחומרים, מה שהיה חסר לבימאי ארי דוידוביץ' זה טופס ויתור על סודיות. אחרת לא ברור מדוע הסרט מתפזר על כמה נרטיבים בו־זמנית. נכון, כשמדובר בתסביכי משפחה, אף אחד לא שש להיחשף. אבל אם כבר הכנסתם אותנו לבית שלכם, לפחות שנוכל להיכנס למרתף, ולא רק לראות את הדלת.