"קראתי את התסריט וחשבתי: ‘וואו, איך יעשו את זה?’”, מספר עידו מוסרי, שהסרט “המוסד” בכיכובו יעלה מחר לאקרנים. “זה מרגיש שבשביל סרט כזה צריך מיליוני דולרים, ג’יפים, פיצוצים וחיילים. אין מסורת של דברים מהסוג הזה בארץ, ומה שמדהים זה שנתנו לסרט הזה צ’אנס אמיתי מבחינה אמנותית”.
לצד מוסרי מופיעה בסרט שורת כוכבים כמו צחי הלוי, טל פרידמן, אפרת דור, דביר בנדק, עדי הימלבלוי, אילן דר, עומר דרור, שלומי קוריאט וגילה אלמגור. “אני מגלם את טאמיל, סוג של מנהיג באחת ממדינות ערב, סטייל של המשפחה של סדאם חוסיין או קדאפי", הוא מספר. "צחי הלוי מגלם סוכן מוסד שהאויב הגדול ביותר שלו זה טאמיל. זו קומדיית אקשן מסוג שלא היה בארץ”.
מאחורי הסרט עומד הבמאי והתסריטאי אלון גור אריה, שכתב את התסריט על בסיס הסרט הקצר העצמאי שלו, “המוסד הסגור”, שנוצר בתקציב זעום, יצא לאקרנים ב־2007 והפך לסרט קאלט עם הקרנות קבועות בסינמטק תל אביב וקהל מעריצים נאמן. "הסרט ‘המוסד’ נוצר בהשראת הסרטים ‘טיסה נעימה’ ו’האקדח מת מצחוק’ של היוצר דיוויד צוקר, ואלון גור אריה הצליח להביא את צוקר גם לקריאה של התסריט, לחזרות ולצילומים”, מספר מוסרי. “הוא נתן סוג של ייעוץ אמנותי. זו הייתה חוויה יוצאת דופן, בית ספר לקומדיה ולהומור פיזי. זה ז’אנר שנורא כיף לשחק אותו ולצפות בו, נורא מעניין ומצחיק, הסרט מלא גאגים פיזיים, כל שנייה יש משהו אחר”.
סיפור סינדרלה
מוסרי, 41, יליד תל אביב, נולד לתוך עולם המשחק: את התפקיד הראשון שלו עשה כבר בגיל 8, כשנבחר, יחד עם אחיו, טל מוסרי, לשחק בהצגה “המלך ואני” בקאמרי. “אמא לקחה אותנו לאודישן, ומשם התחיל מין אפקט דומינו, משהו שקשה להסביר וקשה לתאר”, הוא מתאר. “זה היה יום ששינה את חיי, וזה כיף נורא גדול. המזל הגדול ששיחקנו שם שני תפקידים גדולים ושונים, וזה מזל שאנחנו דומים, אבל שונים, כך שלא הייתה קנאה”.
איך נראתה הילדות כשחקן?
“זה היה מטורף להגיע לתיאטרון ולראות את הפנסים והקהל. ההורים השתדלו לשמור עלינו כמה שיותר, להקפיד שנהיה תלמידים טובים ושלא יעלה לנו לראש. רצו אותי לתפקיד הראשי ב’אבא גנוב’. יהודה ברקן התקשר לאמא שלי ואמר: ‘ראיתי את הבן שלך, והוא מצא חן בעיניי, אבל זה ידרוש ממנו להיעדר חודשיים־שלושה מהלימודים’. היא סירבה. כשבגרתי, הבנתי שהחמצתי את הילדות. מגיל 10 ניהלתי יומן של מבוגרים. שיחקתי בהפסקות ואהבתי בנות וכתבתי שירים כשהן סירבו לי, אבל החמצתי מעט ילדות רגילה. היה עומס מסוים שבדיעבד, ורק בדיעבד, היה מוגזם. יכול להיות שבגלל זה בשנות ה־20 שלי הייתי מתהולל, יוצא הרבה, זה היה מרד”.
אחת הפסגות בקריירת המשחק של מוסרי הייתה בשנת 2008, כשזכה בתפקיד מרכזי בסרט האמריקאי "אל תתעסקו עם הזוהן" לצד אדם סנדלר, בו גילם את הסוחר אורי שולמסון. “כשאתה עולה כל כך גבוה, אתה שוכח שיש ירידה, וזה קשה מאוד”, מספר מוסרי. “מסט של 90 מיליון דולר, עם כיסא שעליו רקום השם שלי ליד אדם סנדלר ורוב שניידר, עם רכב, טריילר ובית מפואר – חזרתי לישראל ושיחקתי ב’עוץ לי גוץ לי' בכל מיני חורים בארץ. זה גרם לי למשבר קשה. היו לי כמה שנים קשות מבחינה אישית. נאלצתי לקבל פרופורציה ולהבין שאני שחקן ישראלי ושנולדתי בארץ. בסופו של דבר, שיחקתי ישראלי והתאמתי לטייפקאסט ספציפי ונאלצתי להבין זאת בדרך הקשה”.
איך חווית את החוויה הזו?
“זו הייתה חוויה אקסטרימית, סיפור סינדרלה כזה. נלקחתי ממדינתנו הצנועה בתחילת דרכי המקצועית, שנתיים אחרי שסיימתי לימודי משחק. זה היה אוברוולמינג לקבל תפקיד ראשי ולקבל אותו כל כך מהר. הייתי שם ארבעה חודשים, ואפשר לומר שהתרגלתי לרמת חיים מאוד שונה. לא אשכח את ההקלטה שהשאיר לי רוב שניידר במשיבון הקולי, אחרי שהוא צפה בגרסה ראשונית של ‘הזוהן’. שמרתי אותה באייפון שלי שנים, עד שהוא נעלם. הוא אמר לי שהחיים שלי הולכים להשתנות, ושאני חייב להגיע להוליווד ושאדם סנדלר כתב לי תפקיד בסרט החדש שלו, ‘באקי לרסון נולד להיות כוכב’, שבו שיחקתי אחרי. ישנתי אצלו בתקופת הפרמיירה, ושניידר הגיע לבקר אותי בתל אביב וקרענו את העיר. ‘הזוהן’ הפך לקאלט. יש דור חדש שרק היום מגלה את הסרט. מזהים אותי בכל העולם ויש אנשים שרואים אותו כמה וכמה פעמים עד היום”.
למה חזרת לארץ?
“הייתי מבולבל והתנגדתי לחזרה הזו לארץ, שעשיתי בגלל מחויבויות לתיאטרון. כל המרחב בלוס אנג’לס הרבה יותר גדול. הדירה שגרתי בה בארץ סגרה עלי, הכל סגר עלי פיזית ומטאפורית. שיחקתי ב’כנר על הגג’ בתפקיד מוטל החייט, שגם זכיתי עליו בפרס בקאמרי. בסצינת החתונה מצאתי את עצמי בהתקף חרדה קשה על הבמה כי עשיתי אימון לפני ולא אכלתי אחריו. כשירד המסך, רצתי מהר לקפטריה, ביקשתי משהו מתוק דחוף, אבל זה לא עזר, והבנתי שאני בהתקף חרדה ואני לא מסוגל לעלות על הבמה שוב. לשמחתי, היה לי מחליף, שהיה זמין, והוא נכנס להצגה אחריי. זה היה אחד השיאים של הקושי עם ההתמודדות הזאת. בעקבות כך, התחלתי טיפול פסיכולוגי”.
מה למדת מכל זה?
“היום אני למוד ניסיון. אחרי שהייתי למעלה ולמטה, אני משתדל למצוא את האמצע. הבנתי שהמעבר היה דרסטי מדי, שהאיזון הופר. בהמשך שיחקתי בעוד שלושה סרטים בחו”ל, אבל לקחתי את זה יותר בפרופורציה. באופן כללי, במקצוע המשחק, ובחיים בכלל, תמיד נדמה שהדשא של השכן ירוק יותר ולכולם טוב יותר. אין לאנשים מושג כמה משחק הוא עבודה קשה, פיזית ונפשית. זה באמת ללמוד על בשרי את השיעור שהחיים זה לא פיקניק. להגיע להוליווד זאת ברכה, אבל בסוף כל עלייה יש ירידה, אי אפשר רק לעלות ולעלות”.
יש סיכוי ל”זוהן 2”?
“יש רצון, קודם כל מהמעריצים, בטח בארץ. זה נחשב לחצי סרט ישראלי, יש בו הרבה שחקנים ישראלים, כמו יוסי מרשק, והפסקול שלו כולל שירים של הדג נחש. יש רצון לסרט המשך גם בקרב מפיקים, אבל זה עדיין לא משהו שאני יכול לתת לך עליו סקופ, אלא רק בגדר מחשבות”.
ברכה וקללה
אחת הדמויות המזוהות עם מוסרי היא זו של בובספוג, שחוגג בימים אלה 20 שנה, ואותו הוא מדבב בסדרות ועל המסך הגדול כבר שנים רבות. “התחלתי לדבב אותו לפני 15 שנה”, מספר מוסרי. “אני עושה דיבוב מאז שאני ילד, אבל עד האודישן של בובספוג אף פעם לא קראו לי לאודישן של דיבוב בצורה כל כך רצינית. הראו לי כמה דקות מפרק של בובספוג, ואמרתי: ‘אני לא יודע מה, אבל אני רוצה להיות חלק מזה’. לא תיארתי לעצמי שזה יהיה טירוף של 15 שנים, והיד עוד נטויה. פעם היו קוראים לי ברחוב ‘אח של טל’, אחרי זה ‘הזוהן’, וכמה שנים טובות שקוראים לי ‘בובספוג’. ואני גאה. במשך השנים הדמות הפכה להיות דומה לי, נהייתה סימביוזה. יש לו מין ספוגיות - הוא סופג כל הזמן, מאוד רגיש לסביבה, אם תנשוב עליו רוח או ירד גשם, אז הוא יקפא ויתקרר. אם תשים עליו שמש, הוא יהיה מאושר. גם בי יש רגישות שהיא הברכה שלי, אבל גם הקללה שלי, גם הוא מסתבך בגלל הדבר הזה”.
אתה עושה הרבה פרויקטים לילדים, יש חשק לכמה משלך?
“כן, בהחלט. זה משהו שהתעורר בי בתקופה האחרונה. זה מושפע מהגיל ומהתבוננות בחבריי ובאחי, שחלקם כבר נשואים עם ילדים. כנראה חתונה וילדים עוד לא קרו בגלל העבודה, הקדשתי את חיי לאמנות, ואני עדיין באמצע החיים. אני והקריירה שלי בנישואים צמודים מגיל צעיר. היו לי בנות זוג שחקניות, שזה לא קל, אבל לומדים. אני מחפש, ומאמין שזה יגיע, ויותר חשוב שזה יהיה מוצלח”.
מעבר לקריירת המשחק בקולנוע והדיבוב, מוסרי מטפח גם קריירה מוזיקלית שמעטים יודעים עליה. “השנה אני חוגג עשור לאלבום הבכורה שלי, ‘משחקי פחד’, שאת כל שיריו כתבתי והלחנתי", הוא מספר. "יש רשימת מוזיקאים שמנגנת איתי בו, כמו אבישי כהן, פיטר רוט ותמר אייזנמן. ב־27 ביולי אערוך מופע לרגל עשור לאלבום, שיתקיים באוזן בר בתל אביב. לכבוד המופע הזה הוצאתי לאחרונה את השיר ‘נשבר לך הלב’, ובקרוב יצא השיר ‘שבר ממולי’”.
המוזיקה משנית למשחק מבחינתך?
“אחרי הלימודים ישבתי אצל הסוכן מאיר קוטלר, והוא אמר: ‘אתה בכלל שחקן, לא תוכל לעשות גם וגם עד הסוף’, ואני אמרתי לו שאצליח. עברו שנים ואני רוצה להגיד למאיר שהוא צדק ואי אפשר לרקוד על כל החתונות. האלבום יצא בסמוך ליציאת הסרט ‘אל תתעסקו עם הזוהן’. ישבתי באולפנים ודיברתי על האלבום, אבל את כולם עניינו הסרט ואדם סנדלר. כל אמן יגיד לך שהיצירה האישית שלו, שהוא לא רק חייל בה, היא הכי קרובה ללבו. אני זוכר שמדי שישי רצתי אז אל עיתוני סוף השבוע כדי לראות ביקורות על האלבום, ולדאבוני לא הייתה כמעט שום ביקורת. הייתה תחושה שעבדתי על אלבום שלוש שנים, ובסופו של דבר הוא כאילו לא יצא לאוויר העולם. לקח לי כמה שנים להתאושש מזה, אבל היום אני מבין שרוב האנרגיות שלי הולכות למשחק, והמוזיקה היא משנית, וזה בסדר”.